בבית הקפה המחושש, היה בליל של אנשים. נשים, גברים, צעירים,
זקנים, כולם - כולם היו יושבים ומחששים.
מדי פעם הייתה מגיעה ילדה, היו מציעים לה ש'חטה.

בבית הקפה המחושש, היה רוסי אחד. הוא נראה כמו הודי, הוא דיבר
הודית. היה לו אופנוע וחוטי רקמה. חוטים צהובים, כחולים,
אדומים, כתומים, ירוקים - הרבה צבעים. הוא היה מגיע לבית הקפה
המחושש, לוקח שאיפה מהצ'ילום ורוקם ארנק. היה לו שיער כמו חוטי
הצמר שאיתם רקם.

בבית הקפה המחושש היה איש נוסף, מזוקן, עם שפם. הוא נראה בן
חמישים ושמונה, אבל אי אפשר לדעת, אולי זו רק אשליה מחוששת.
איש אחר היה רזה כמו מקל, היו לו פנים של נער ומבט בשמיים. הוא
היה יושב יום שלם באותו המקום - מחכה. מחכה לצ'ילום, מחכה
למרק, מחכה.

ילד יפה וחכם שיחק שחמט וניצח.
זבוב מסטול נפל למרק. לאף אחד לא איכפת מזבוב מסטול.
הכלב עם העיניים העצובות, הסתכל על כולם באפאטיות.
גשם ירד והנהר זרם בעוצמה.
הילדה לקחה ש'חטה.

בבית הקפה המחושש היה בליל של אנשים.
חלקם חיכו שיגמר המרק, חלקם שיגמר הגשם, וחלק אחר פשוט חיכה.




קאסול, 1996