מומי

כל אחרי הצהרים אני מתקשה לנשום. הרגשתי כאילו כל המשפחה שלי
עומדת במעגל מסביבי ומתקרבת, סוגרת עלי לאט קיר אנושי מאשים
וכועס. נכון, טעיתי. עוויתי, פשעתי, חטאתי. עשיתי רע לזאת שהכי
אהבה אותי, שסבלה אותי כמו שאני. אבל זה בדיוק הקטע. זה מי
שאני. זה מה שהמפלצת שבתוכי מסוגלת לעשות. או לפחות ככה אני
חושב.
ואיך הכל התגלה כל כך מהר. כאילו בשניה שדלת החדר שלי נפתחה
אמא שלי כבר קלטה את האדום על הצד של הפנים של גלית ואת המבט
ההמום, המפוחד, בעיניים. גם בשלי. שמעתי ישר את אמא שלי צועקת
"ששששווווןןןןן" ואת אבא שלי שועט אלי. מטלטל אותי חזק וצועק
"מה עשית לה???!!!" כמו לחיה הרסנית ומטומטמת שלא מבינה את
גודל המעשה שעשתה, כאילו צריך לנער ולעקם אותי עד שאתעורר
מהמצב הפסיכוטי שגרם לי להרים יד על החברה שלי. על הבן אדם
היחיד שטורח באמת לאהוב אותי.
כי זה לא קל. לאהוב אותי.
גלית כבר ירדה בריצה את כל המדרגות שבין הקומה הרביעית איפה
שאני גר לקומה הראשונה איפה שהיא גרה, משאירה אחריה שביל רטוב
של בכי וקינוחי אף. רציתי לרוץ ולהגיד לה סליחה. ושאני מצטער
נורא. ואולי גם שאני אוהב אותה. אבל אבא שלי תפס אותי כל כך
חזק שרק קיוויתי ששום חלק מהגוף שלי לא ישאר ביד שלו אחרי שהוא
ישחרר. כבר לא כעסתי עליה. כבר לא היה אכפת לי כל העניין עם
הבחור הגבוה הזה שדיבר אתה, דניאל, או איך שלא קוראים לו. כי
באמת שאני לא קנאי כל כך. רק הפעם היה נראה לי שגם היא קצת
נהנית מזה ופתאום כששאלתי אותה הדם עלה לי לראש והוא נהיה כבד,
מושך למטה. צעקתי שהיא מסתירה ממני ושהיא בוגדת בי ושהיא עובדת
עלי. אני לא יודע למה אמרתי את כל הדברים האלה עליה. אני לא
באמת מאמין בהכל. סתם, יצא לי ככה.
זה קורה לי.
אחר כך אמא שלי ישבה שעה על המיטה שלי ונראתה מסכנה נורא. בטח
חשבה לעצמה למה זה מגיע לה ולמה רק לה יש כזה בן מגודל ומופרע.
והנה כבר הבן של עליזה השכנה מסיים שנה שניה מחשבים במכללה.
ואני, יושב, מעביר את הזמן במחשבות, מידי פעם עובד כמה שעות
במוסך של דוד שלי אבנר. ובעצם לא עושה הרבה. חוץ מלפעמים,
כשמתחשק לי אז אני עושה בובות קטנות מפימו. אני יושב בשקט
בשקט, מעצב לי בכל מיני צבעים אנשים קטנים. לפעמים גם חתול או
כלב.
אני יודע שזה נראה מצחיק. בחור ענק ומפחיד באופן כללי, בן 24,
שעיר ומזוקן - יושב ועושה בעדינות בובות. אבל כבר יש לי אוסף.
באמת! כבר יש לי משהו כמו מאה חמישים כאלה. אפילו עשיתי אחת
שתראה קצת כמו גלית. עדינה וחמודה כזו. כל כך קטנה שאני יכול
להרים אותה בכף היד שלי ולהסתיר אותה בחמש אצבעות גדולות. כמו
שגלית נראית לי לפעמים.
אני יודע שהייתי רע אליה עכשיו. אני מקווה שהיא תסלח לי. אני
לא יכול לחשוב על להיות לבד. מי יצחיק אותי? ומי יבוא לבקר
אותי כשאני במוסך? ומי יעשה לי "נעימים" בעורף?
אני מרגיש נחנק. אני רוצה לצאת החוצה אבל אני יודע שאם אבא או
אמא שם הם לא יתנו לי. בעיקר אמא, שלפעמים המבט המאוכזב שלה
גורם לבטן שלי להתהפך מבפנים.
נשמע ששקט בסלון. הטלביזיה לא פועלת וגם לא מכונת הכביסה. חלון
הזכוכית החלבית הקטן שבקצה דלת החדר שלי מראה מסדרון ריק. אולי
בכל זאת הם לא בבית. בטח הלכו לסבתא אסתר לבכות ולהתייעץ לגבי
הבן הרשע. ככה הם רואים אותי כולם. אפילו סבתא קצת פוחדת ממני
כשאני בא לבקר ונותן לה חיבוק דב גדול. היא לא אוהבת את זה.
פותח את הדלת בחריקה, מציץ ימינה ושמאלה. אף אחד לא שם להציץ
בחזרה ולצעוק עלי להיכנס לחדר. אפילו החדר של נועה ריק. לא
ראיתי אותה מאתמול.  
חזרתי פנימה לחדר לשים את נעלי הספורט שלי ובינתיים העיניים
שלי חיפשו את המפתחות של הבית.  שמתי משקפי שמש על הראש ונעלתי
את דלת הכניסה, שולח מבט אחרון פנימה לוודא שבאמת אני חופשי
לצאת. את המדרגות ירדתי בזהירות, מנסה להשקיט את חריקות הגומי
של הנעליים שלי. לא רציתי שגלית תשמע אותי עובר.
בקומה הראשונה הסתכלתי על הדלת של הבית שלה. השלט הקטן שאמא
שלה עשתה עם השם "רוזן" כתוב בירוק על צהוב כבר דהה קצת.
הפרחים הקטנים המצויירים נראו נבולים ונראה כאילו כתוב "רוזו"
על הדלת. הצמדתי את אוזן ימין שלי לדלת, מנסה לשמוע מה קורה
בפנים. אולי גלית מספרת לאמא שלה מה קרה. אולי כבר אמא שלה
מספרת לאבא שלה. לא הצלחתי לקלוט שום דבר. אפילו הנשימות שלי
ניסו להיות קטנות וחלשות יותר. לא מורגשות.
לא היה בזה טעם עוד. רצתי את שמונה המדרגות שנשארו לי עד למטה
ופרצתי לרחוב.
אור ורוד של ארבע אחרי הצהרים סתווי ריכך את הרחוב שלי. הילדים
של השכונה שיחקו כל מיני משחקים שאני כבר לא כל כך מכיר. פעם
גם אני הייתי ככה, משחק כל היום מאחרי הלימודים עד שהגיע הלילה
ואמא שלי הייתה באה לצעוק עלי ולגרור אותי הביתה מול כולם.  
רוח נעימה, קרירה כבר, ליטפה לי את הפנים. מרגיעה. הרגשתי את
הגוף שלי מרפה מהלחץ הנורא שתקף אותי. שוכח טיפה ממה שקרה.
התחלתי ללכת לכיוון רחוב סלומון, משתדל לא להתנגש בילדים
הרצים. חוץ מהם לא היה עוד אף אחד ברחוב. כנראה שאנשים עוד לא
מאמינים שבאמת סתיו ואפשר לצאת החוצה בלי לחטוף גל חום אדיר.
לא הייתי בטוח לאן אני הולך.
אחרי כמה דקות ראיתי שאני כבר מתקרב לפארק שבקצה של השכונה.
התלבטתי אם לחזור כדי שלא ידאגו לי או לשבת קצת מתחת לעץ.
האפשרות הירוקה והשקטה משכה אותי לעבור את השער הכחול הקטן
ולהתיישב על ספסל ליד אישה מבוגרת שקראה עיתון ברוסית. האישה
העיפה בי מבט וצמצמה את המקום שלה על הספסל, אולי מנימוס, אולי
מפחד.
חוץ ממנה היו בפארק הקטן רק  עוד שני אנשים. דוד, האח הקטן של
אחד שהיה איתי בכיתה י', ועוד בחורה אחת שלא הכרתי מהשכונה.
דוד הסתובב על השביל, מחזיק בפלאפון ביד אחד וקוטף עלים
אקראיים ביד השניה. הבחורה ישבה על ספסל בצד השני של הדשא
וכתבה במרץ לתוך מחברת. מרחוק היא לא נראתה הכי יפה בעולם. היא
הייתה די שמנה, עם שיער חום ארוך שהועבר קדימה, מכסה את
הכתפיים וחלק מהפנים. מיד פעם היא עצרה את שטף הכתיבה והסתכלה
על מה שנוצר זה עתה במחברת. יכולתי לראות רק ציור מטושטש על
העטיפה, משהו שנראה כמו פרח ענק וצפרדע. נזכרתי בגלית. כל כך
שונה ממנה. המחשבה שאני הולך להיות לבד עכשיו דיכאה אותי נורא.
לעולם אני לא אמצא מישהי אחרת, חשבתי, לא נדיבה כלפי כמו גלית.
לא מבינה כל כך.
פתאום הייתי חייב לדעת מה היא כותבת שם בתוך המחברת הזו.
לא יכולתי להתאפק ולעצור את הסקרנות.
קמתי מהספסל והתחלתי ללכת על השביל שמקיף את הדשא בעיגול עד
אליה. דוד היה שקוע בשיחה ובטח לא היה לו זמן לזהות אותי.
עזבתי את בית הספר בתחילת יא' ומאז שמרתי על קשר עם מעט מאד
חברים מהכיתה. אח של דוד לא היה ביניהם.
הבחורה לא שמה לב שאני מתקרב. הכתיבה תפסה את כולה. משתדל לא
להרעיש, נעמדתי מאחורי הספסל, מנסה להציץ בזהירות לתוך המילים
שלה. היד שלה נעה על הדף והסתירה לי את השורה האחרונה. למעלה
הצלחתי לראות שכתוב כמו יומן אישי כזה. כמו שבנות כותבות
בסרטים. "שוב היא אמרה לי שאין לי מה לחפש אתם", הקראתי לי
בלב מהמחברת, "ושוב התגמדתי לילדה בת חמש שאומרים לה שלא
רוצים אותה במשחק. זה כל כך מעליב, והם לא מבינים. לא, אף אחד
מהם לא מבין מה זה להיות אני....".
- במה את שונה כל כך שאף אחד לא מבין אותך? שאלתי, כנראה בקול
מידי.
הבחורה קפצה במקומה בהלה וכשראתה אותי מאחוריה קמה מהספסל,
מהדקת את המחברת אליה, מסתכלת עלי בחשש.
- מי נתן לך רשות לקרוא מה שאני כותבת? זה פרטי!
- סתם הייתי סקרן. מרחוק זה נראה מעניין.
- ומקרוב?
- אני לא כל כך יודע על מה את כותבת. אבל תגידי, את לא באמת בת
חמש, נכון?
- מה נראה לך?
- נראה לי שאת בת ארבע עשרה.
- שש עשרה.
- אפשר לשבת לידך?
היא בחנה אותי מלמעלה למטה במהירות, מנסה לפענח אותי. מנסה
לגלות אם ומתי אני מהווה איום. כנראה שעברתי את המבחן הראשון,
כי היא התיישבה בחזרה על הספסל, הפעם בצד, משאירה לי מספיק
מקום שלא לשבת צמוד מידי אליה. מהמרחק החדש שנותר בינינו היא
נראתה יותר טוב. הפנים שלה היו עדינות ונקיות מפצעים, והפה שלה
כבר חייך אלי בנחמדות.
- אני קארין, אמרה.
- אני מומי.
- בן כמה אתה מומי?
- עשרים וארבע.
- כל כך מעניין אותך מה שאני כותבת?
- כן, קצת.
- זה יומן. אני כותבת יומן.
- את פשוט כתבת המון ורציתי לדעת מה כל כך יש לך לספר.
- לא קורה לך לפעמים? שיש לך המון מילים שנתקעות ואתה חייב
לספר למישהו?
- כן. זה קורה לי.
אבל אז אני הולך לגלית ומספר לה הכל עד שנגמר לי, חשבתי, עכשיו
אני כבר לא אוכל. עכשיו כבר הרסתי הכל בגלל העצבים המקולקלים
שלי ובחיים לא תהיה לי חברה טובה ככה, שתבין ותרגיע. עדיף שלא
תהיה איתי, אם זה מה שאני מסוגל לעשות. אני אגיד לה שאני אוהב
אותה אבל אנחנו לא נהיה ביחד כי אני דפוק ועושה שטויות. כי לא
מגיע לי אותה בכלל...
קארין כנראה ראתה את השינוי על פני, את המחשבות רצות, כי היא
פתאום נגעה ככה ביד שלי, כאילו לקרוא לי שאסובב את הפנים
אליה.
- הי, הכל בסדר?
- לא ממש. אני...סתם, עזבי. עשיתי משהו שאני ממש מתחרט עליו
ועכשיו אני מדבר עם מישהי שאני בכלל לא מכיר...וסתם, באמת
סתם.
- ואי אפשר לתקן את מה שעשית? קארין חייכה אלי בחום, כאילו היא
מסוגלת לסלוח לי על כל מה שעשיתי למישהו אחר.
- לא נראה לי. לא עכשיו לפחות.
- חבל, ענתה מהורהרת, מה עשית שהוא כל כך גרוע?
לא עניתי. כבר הייתי שקוע בחלום שבו אני דופק על דלת הדירה של
משפחת רוזן וגלית פותחת לי את הדלת, בוכה ומסכנה כולה ואומרת
שהיא סולחת לי על הכל. ואני עוטף אותה בשתי זרועות גדולות
ומקרב אותה אלי, לחום שלי, ללב שלי ובוכה עליה. ועדיין הסימן
האדום על הלחי שלה ואמא שלה עומדת מאחוריה ומסתכלת עלי בשנאה.
ואני צועק מבין הדמעות שאני בחיים לא אעשה את זה שוב ושאני
אוהב אותה ושאני טיפש ומטומטם ובוכה ובוכה והדמעות מרטיבות הכל
ובוכה.........


קארין

הסתכלתי עליו מהצד. פתאום הוא התחיל לבכות לי מתוך השתיקה שלו.
לא יודעת למה התחלתי לדבר איתו בכלל. אני לא נוהגת לפתוח
בשיחות עם זרים על היומן שלי. כנראה שגם אני כבר אבודה קצת,
חשבתי. בדיוק הייתי עסוקה בלכתוב על מה שקרה היום עם דנה
בכיתה. איך לפני כולם היא השפילה אותי ואמרה לי שאין טעם שאני
אסתובב אתם, עם החבורה המטופשת שלהם. בסך הכל לא אני הזמנתי את
עצמי. זאת מאיה שריחמה עלי כבר ואמרה לי שאני יכולה לצאת אתם
היום לסרט, ואני, במקום לשמור על הכבוד שלי חשבתי שאולי, אם
אני אצא אתם, אז הם יכירו אותי ויבינו שאני לא כל כך נוראית.
שאני יותר קולית ממה שנראה להם.
כבר לפני שנים לא התברגתי במקום הנכון בכיתה.
אני לא יודעת איך זה יצא ככה. לא קרה שום דבר מיוחד. לאט לאט
פשוט נסחפתי לשוליים של הכיתה, לצד של הדחויים והמסכנים,
שמעבירים את יום שישי בערב בבית. אולי לא התחנפתי מספיק לאלה
שקבעו את הכללים כשלא שמתי לב.
מומי הזה עדיין בכה לידי, לא נראה מודע בכלל למה שעובר עליו.
אולי גם אצלי כבר מאוחר מידי לתקן, חשבתי. כמו אצלו. מעניין מה
הוא עשה.
- תגיד, אמרתי, נוגעת בו קלות שוב, זה עד כדי כך נורא? אתה
בטוח שאי אפשר לעשות שום דבר?
הוא התעורר מהתרדמת ששקע בה והסתכל עלי מופתע, מבולבל קצת.
- מה? אה, לא יודע. אני צריך לנסות.
- אז תנסה, חייכתי שוב, זה בטח לא חסר תקנה לגמרי.
- כן...תספרי לי, במה היומן שלך מלא כל כך?
- סתם,  קצת בעיות אישיות. כמו כולם.
- בבית ספר?
- כן, בעיקר. אני לא ממש משתלבת בנוף הכללי, אם אתה מבין למה
אני מתכוונת.
- נראה לי. גם אני לא הייתי הכי פופולרי בבית ספר. עד שעזבתי,
זאת אומרת.
- מתי עזבת?
- ביא'.
- וזה לא מפריע לך עכשיו בחיים?
- לא. לא ממש. ז'תומרת אני לא עושה הרבה אבל לא נראה לי שהייתי
עושה גם ככה.
- אה.
- גם אצלי בכיתה היו כמה מטומטמים שנתנו לי להבין שאין לי מה
לחפש שם. שאני לא קשור למקום. הלימודים אף פעם לא הזיזו לי
יותר מידי, אז הלכתי.
- לא אצלי זה לא עד כדי כך. אני לא מתכננת לעזוב. פשוט,
לפעמים...אתה מבין, לפעמים זה ממש קשה לי. כולם יוצאים ולזאתי
שכתבתי עליה, דנה, כבר היו שלושה חברים, ורק אני-
- לבד. מומי השלים את המשפט בשבילי.
- כן, לבד.
בהיתי בסנדלים שלי. כבר נהיה קריר מידי כדי ללכת אתם בערב.
השקיעה עמדה להיגמר ואורות אחרונים נשאבו לתוך הגלים, מכוסים
במים אדירים.
- אני עוד מעט צריכה ללכת מומי. כבר מאוחר.
- את לא צריכה להתנצל בפני, אמר בשקט, אנחנו לא מכירים.
- אולי קצת, צחקתי, מנסה להקל על העצב שאפף את שנינו, כל אחד
מהסיבות שלו. אולי הדברים יסתדרו לי וגם לך, בנסיבות שלך.
מומי התעטף שוב בשתיקה שלו. אולי מתייסר בחרטות על מה שעשה,
חשבתי. הוא דווקא נחמד. לא מפחיד כמו הרושם שהוא עושה. בטח
אנשים נבהלים ממנו כל הזמן.
גם ממני קצת נבהלים. היו כמה פעמים שאמרתי דברים בכיתה ואנשים
פירשו אותם כמוזרים. אבל לא באמת התכוונתי לזה. אני רק רוצה
להיות בחבר'ה. שדנה תתייעץ איתי על מה ללבוש למסיבה של יום
שישי ושרווית ויעל ייקחו אותי איתן בפעם הבאה שהן נוסעות
לקניון וש....ושירצו אותי. שיהיה לי חבר מגניב כמו לדנה. כזה
שכל הבנים מקנאים בו ובוחרים אותו תמיד לקבוצה בכדורגל  
כנראה שאני לעולם לא אהיה כזו.
עם המחשבות דמעות ראשונות זלגו לי על הלחי, מאיימות להמשיך עד
שיפלו למחברת ויחרבו הכל. כבר ראיתי בדמיון איך מחר בבוקר אני
באה, לבושה בג'ינס הכי קרוע וקול, ובגופיה הכי צבעונית, עם
שיער אסוף יפה למעלה וכולם מסתכלים עלי. אבל אני רק ניגשת לדנה
שמסתכלת עלי בשוק ואומרת לה שמעכשיו והלאה אני פה זאת שקובעת.
צועקת שמעכשיו, מעכשיו הכל ישתנה פה! מעכשיו אני הולכת לכל
המסיבות ולכל הסרטים! וממשיכה לצעוק עליה, על כל מה שהיא עשתה
לי, ואיזו מגעילה היא, ובוכה על הכל, וצועקת שהיא סתם סנובית
איומה ועל מאיה שלא תרחם עלי ובוכה ובוכה.....
פתאום מישהו הניח כף יד חמה על היד שלי. הסתכלתי הצידה, וראיתי
את מומי מסתכל עלי, קצת נבהל מהדמעות הפתאומיות, כף ידו סוגרת
על שלי. היה בזה משהו מנחם, מרגיע.
- אנחנו נהיה בסדר, אמר, אנחנו באמת נהיה בסדר קארין.
לא יכולתי לענות מהבכי.
- את תראי. שנינו נתקן את מה שצריך ויהיה בסדר. אני מפה הולך
ישר לבקש סליחה ממי שאני צריך. וגם את תלכי לדנה הזו ותגידי לה
מי היא בכלל שתעשה לך ככה.
- א....אני אראה....אני רוצה....
- לכל אחד יש מקום בעולם קארין. ואף אחד לא יכול להגיד לנו
שאנחנו לא שייכים, כי אם זה באמת ככה אז אנחנו נבין לבד ולא
נרצה להיות שם מעצמנו. את תראי, את תהיי בסדר, באמת.
הסתכלתי עליו, מחייכת בקושי בין הדמעות. כל כך נחמד. וגם מדבר
די לעניין עכשיו, מעודד אותי. זרה גמורה. אולי מתישהו יהיה
בסדר. מתישהו, אבל בינתיים קשה כל כך. אולי אני אנסה להגיד להם
מה באמת אני חושבת. להראות להם שקשה להבין מישהו כשאתה כל כך
רחוק ממנו. שאי אפשר לחשוב שמכירים מישהו כשבעצם ממש לא.
מעניין מה הוא עשה.
אולי אני בעצם לא רוצה לדעת.