אני רוצה לצאת מכל זה.
להוציא את הראש מחוץ למים, אל האור, אל השמש, לעוף אליה.
לשחות עוד ועוד למעלה, החוצה, כנגד הזרם, במעלה הזרם, לדאות
מעליו ולהביט בו מבחוץ ולא מתוך מעמקיו. להנתק מהכבלים החזקים,
הנוקשים כל כך שממשיכים להחזיק בי מהיום בו נולדתי ומוסיפים
עלי את משקלם הכבד.
ברצוני לשבור אותם, לנפץ אותם אל הסלעים אשר בחוף, להסירם מעלי
כנחש המשיל את עורו מעליו, להתירם מגופי, ממחשבותי, מתודעתי.
זיעת אפי וכח זרועותי, אין בהם מכדי להשלים רצון זה, כי תפישתי
ורוח הדימיון, עליהם ורק עליהם לקחת את המושכות ולכוון את
מפרשי ספינת התודעה אל המעבר, אל הדבר אשר אינו גלוי ונמצא, אל
הדבר אשר אליו מגיעים בעוז הרוח ואומץ הלב.
ברור לי הדבר, כי הפחד, ויצר התודעות האחרות עלול להניס אותי
מלשוט אל כיוון זה, כחיית ים השולחת זרועותיה ככבלים המזעזים
את הספינה ומשיבה אותה על המעמקים ולאחר מכן, שהצליחה שוב פעם
לנעוץ עוגנה עמוק בקרקעית, משליכה היא רעליה כדי להפוך אותי
דומה לה.
אך יודע אני בנשמתי, ורק שם בלבד, שכניעתי לכוח הכבלים ולטביעה
אל קרקעית המים, לא תהיה הדבר הנכון, וכי האושר האמיתי אינו
מונח כתיבה על פני אותה קרקעית, אלא נמצא מעל, בחופים שמעבר.

על הספינה להיות חזקה ואיתנה, הבנויה מחלקים המאפשרים יציבותה.
רק כך משוטיה יפלסו דרכן במים, אל ארץ חדשה, לא נודעת, אל חוף
בו אני יוכל להרגיש אני ולא מישהו אחר, לא שחקן, שקרן,
צבוע או מתחסד כי אם אני בשלמותי, זוהר ומקרין הילתי אל נפלאות
העולם שנסתר מעיניי זמן רב כל רב.
רק כך, תוכל תודעתי ועצמותי לא לשקוע אל הבינוניות חסרת השחר,
לשנות מסלול העדר המיועד, לפלס דרכה כנגד הזרם ולעוף כציפור...
חופשיה אל האושר הרקום באופקם של המרחקים.