נשמע מוזר, הרבה אומרים את זה.
אבל עוד כמה שנים, "כשאני אהיה גדולה", אני אבנה משפחה אחרת.
אני לא יודעת כמה ילדים יהיו לי, לא תכננתי את הדברים האלה
בכלל.
אני לא יודעת אם אני אתחתן או שסתם אגור עם מישהו.
אבל דבר אחד בטוח - בבית שלי לא יהיו שתיקות.
שתיקה זה נשק מאוד אלים, אצלי בבית כשכועסים... שותקים.
הייתי מסתובבת בבית ימים שלמים צועקת צעקות אילמות לקירות,
בוכה בכי חרישי לכרית, מנסה ללחוש לבובה שלי, אבל לא מדברת.
ככה זה בבית שלי, המשפחה שלי שוברת שיאים בלא לדבר אחד עם
השני.
אם הייתי עושה משהו לא לרוחה של אימי, היא הייתה מפנה לי מבט
ולא מדברת איתי ימים. לפעמים גם שבועות! השיא שלה היה שלושה
שבועות, עד שיום אחד בבוקר היא שאלה אותי היכן הנחתי את הסוכר.

אחותי היתה אולי המפלט היחיד, אבל היא מבוגרת ממני ב-6 שנים
והיא מצאה מפלט, הייתי רואה אותה אולי שעה שעתיים ביום, וגם אז
היא לא הייתה מדברת איתי הרבה. היא ספגה את השתיקות מההורים
שלי וכנראה השליכה אותן עלי, אני חלק מהבית אז איתי לא מדברים.
לא מרוע אלה מתוך חינוך.
אני זוכרת את היום בגיל 5 שלא הסכמתי ללכת לשחק בחדר והתעקשתי
לשחק בלגו על השטיח. אמא הפנתה את מבטה ולא דיברה איתי.
בלילה הקאתי. אחרי שהקאתי כבר על כל המיטה הלכתי לשירותים.
ורק כדי להסביר את רמת השתיקות, זה לא שהיא תתעלם מילדה בת 5
שמקיאה, היא קמה ניקתה אותי, הביאה לי כוס מים, סידרה לי
מיטה.
אבל לא דיברה איתי. לא שאלה לשלומי, לא שאלה אם אני צריכה עוד
משהו ומה קורה איתי. כשהיא ראתה שהכל בסדר היא חזרה לישון.
חום ואהבה זה גם דבר חשוב, אני לא קיבלתי חום ואהבה.
לא חיבקו אותי ומעט מאוד נשיקות היו לי בחיים מההורים שלי.
בבית שלי יהיה חום, ותהיה הרבה אהבה ולא יהיו שתיקות.