החיוך המקסים עם הקמט בצידי הלחיים שלך-
כמה שאני אוהב אותו, את לא יודעת.
חבל שלא תחייכי אליי ככה יותר.
העיניים החומות-דבש הנדירות האלה,
מסתכלות עליי במבט... חם כזה.
חבל שלא תסתכלי עליי ככה יותר.
השפתיים האדומות והבשרניות שלך,
כל כך נעימות שבא לי לאכול אותן כל יום בנשיקות.
חבל שלא תנשקי אותי ככה יותר.
הידיים החמות שלך,
שמחבקות אותי ומשכיחות את כל הרע והכאב,
אני יכול להשאר שם לנצח.
חבל שלא תחבקי אותי ככה יותר.
הצחוק המתגלגל שלך, כמו של ילדה בת 5, תמים ומתוק כזה,
איך אפשר שלא להתאהב?
חבל שאני לא אשמע אותו יותר.
הלחישות שלך אליי בלילות הקרים- "אני אוהבת אותך, רק אלוהים
יודע כמה",
גרמו לי להרגיש שיש לי לאן ליפול, שיש מי שיתפוס אותי.
את גורמת לי להרגיש חי, להרגיש בנאדם, להרגיש טוב עם עצמי.

אז למה, למה המצבה כה קרה?
איפה החום שהיה בך ועכשיו דעך?
איפה הצחוק התמים שכבה בך?
למה ברחת ממני, לאן הלכת?
כשעזבת, לקחת איתך גם את עולמי.
לקחת את חלומותיי ותקוותיי.
הפכת צחוק שהיה כה תמים,
לבכי מריר בכל בוקר שזורחת השמש.
הפכת בנאדם מאושר ושמח,
לאדם קודר שאף אחד לא רוצה בחברתו.
נפלתי לתהום, אך אינני רואה את היציאה, אינני רואה אור שיוביל
אותי החוצה.

כשהלכת,
לקחת איתך גם את חיי, שלא ישובו אליי לעולם.
השארת רק כאב ובכי ללא סוף.
השארת רק פצע עמוק, ושאלות שלא נגמרות.
תמיד אמרתי שעדיף למות מאשר להיות מת מהלך.
אמרת שאהבת אותי כמו שלא אהבת מעולם,
אז למה הלכת?