טוב... ראשית, בואו נתחיל בזה שאני ממש לא מאמינה בסיפורים
קצרים, ארוכים לי, בכל מקרה הם תמיד מייגעים. לא פלא שאף פעם
במהלך חיי לא טרחתי ללכת לספרייה או לקרוא ספר, למעט פעם אחת
שקראתי את ספרו של רם אורן, "היורשת", שלאחר מסקנות ארוכות
הבנתי שלי ולספרים אין עתיד.
אז למה אני כותבת עכשיו סיפור קצר?!
א. מנסה תחומים חדשים בחיים?
ב. משעמם לי?
ג. אני סתם חרטטנית?
ד. כל התשובות נכונות!
לא, את האמת אני רוצה להעלות תופעה מסוימת שיש לי הרבה מה
להגיד עליה... אז החלטתי להמחיש אותה בסיפור קצר (אממ... תלוי
מה זה אומר בשבילכם אם תשרדו עד הסוף... סביר להניח שתקבלו
מתנה! את הזכות להגיב! כמה נחמד!).

התופעה: קרה לכם שנמאס לכם מהכל? בא לכם למות? שונאים את
ההורים? את החבר...? במקרה שלי עד שתשיגו חבר נורמלי...
אתם חוזרים הביתה מיום מסריח בבית הספר או בעבודה או בצבא, ורק
אם אבא שלכם רוטשילד אז אולי גם מחדר הכושר הפרטי בבית
והבריכה.
עד כה נדמה לכם שאין דבר יותר גרוע שיוכל לקרות לכם היום.
טעות!!!
אתם מגיעים "למקום מבצרכם". לא סתם קוראים לו ככה כי בשביל
רבים מאיתנו הבית הוא כלא!
ואז אמכם הנחמדה נכנסת לבית וצועקת עליכם: לכו תנקו את החדר...
תעשו שיעורים... תשמרו על אח שלכם המציק וכן הלאה והלאה...
החבר בדיוק נפרד מכם... תשמעי, זה לא את זה אני.
כן, כנראה, לא נתתם לו אתמול והוא חזר מהצבא עייף חרמן ורעב.
אז ניגש לסיפור הקצר.
הייתי צריכה להגיע לבית הספר ב-8 בבוקר, כמובן ששמי השני הוא
"המאחרת" ואל תייחסו לזה פרשנויות מיותרות... אז קמתי ב-7:20
וב-7:40 יש אוטובוס. טוב, כמובן שלא יכולתי לדפוק על עצמי
מייקאפ, אז דפקתי צללית בעיניים ואחרי שהסתכלתי במראה באמת
נראה כאילו נדפקתי.
טוב, התארגנתי תוך 5 דקות, יצאתי לכיוון האוטובוס והפלא ופלא
מה עובר לי ממש מול העיניים?! האוטובוס!
רצתי אחריו כמו מטומטמת בזמן שהנהג מסתכל עליי, דופק חיוך
ועושה לי שלום עם היד... איזה מניאק!
הקיצר, איכשהו הגעתי לבית-ספר. מסתבר שהמציאו חוק חדש... מי
שלא מגיע ב-8 מחכה עד ל-9 כדי להיכנס... מצאתי את עצמי עם עוד
40 תלמידים... גלמודה, עייפה ומכוערת.
בין 40 התלמידים היה התלמיד שעליו חלמתי כל חיי... וזה אם
מכלילים את כל הלילות ב-17 השנים שלי.
כמובן שהוא הסתכל עליי וצחק, ואת האמת לא הבנתי למה - אני לא
כזאת מצחיקה... אז מסתבר שטעיתי כי יצא לי שוונץ בגודל בית
בשיער הג'יפתי שלי!
טוב, טוב, זה לא הכל. עד כאן היה לי יום מוצלח כפי שרבים
מאיתנו יכולים להגיד.
הגעתי לכיתה. המורה חילק מבחנים, וכולי מאושרת כי חיכיתי להם
חודשיים! בסוף ה-56 לא ממש התאים למצב רוח שלי. יצאתי טיפשה!
הגעתי הביתה... פתאום אני פותחת את הדלת ואני קולטת מוזיקת יום
הולדת של להקת עדן (היא קיימת בכלל?!) ו-80 אנשים זורקים עליי
בלונים - יום הולדת שמח!
אז זהו, זה היה יום ההולדת שלי... וכמו שאתם מבינים, אני לא
מהאנשים שסופרים את הימים לפני ואת השעות אחרי.
זה מסביר את העובדה, כמו שתמיד אמרתי, שאני מזל נאחס.
סוף.
לכל מי שקורא את הסיפור מומלץ לקחת שני אקמול לפני ואחרי ואולי
איזה ג'וינט טוב באמצע.