כשהייתי בצבא שמעתי סיפור, ספק אגדה, על שלושה חיילים שבחופשת
אפטר אחת ירדו לאילת. בסיפור נאמר שהם הפסידו באיזו התערבות
ולכן היו צריכים לנסוע לאילת, למרות שגם שמעתי גירסה אחרת של
הסיפור, שאומרת שעצם הנסיעה עצמה לאילת, היא ההתערבות, התערבות
שזיכתה אותם בפרס כלשהו.

המשימה, יש לציין, קשה ביותר. הבסיס, בסיס חיל הים, נמצא
בחיפה, והשעה בה בדרך כלל יוצאים לאפטר, היא לא לפני שש בערב,
כששעת החזרה היא עד שבע וחצי בבוקר למחרת, מה שהותיר לשלושת
החיילים פחות מארבע עשרה שעות לביצוע המשימה.

בזמן האחרון אני שוב ושוב נזכר בסיפור הזה. לפעמים אני כבר לא
בטוח אם הוא אכן סופר לי, או אולי בכלל קראתי עליו באיזה
עיתון, או אפילו המצאתי אותו בעצמי. פעם רק עלילת הסיפור נראתה
לי לא סבירה, היום כל קיומו של הסיפור מחוץ לראשי, נראה לי
כדבר שמוטל בספק.

מה שבטוח הוא שאם אכן הסיפור אמיתי, אם אכן שלושה חיילים נסעו
ערב אחד מחיפה לאילת, רק בשביל לחזור מיד, אם אכן סיפור שכזה
קרה במציאות, הרי שאין איש מלבד שלושתם שיודע ויכול לספר מה
בדיוק התרחש בנסיעה זו.

ולמרות זאת, אני לא יכול שלא לדמיין, ובעצם לספר לעצמי אודות
הנסיעה: איך שלושתם רצו על הרציף אל עבר השער, תיקי גב קטנים
תלויים על כתפיהם, בתוכם מכנסיים קצרים, וחולצה גזורת שרוולים
בצבע זית, מן הסתם בגדי הספורט של שיעורי המד"ס. מחוץ לשער
חיכתה להם מכונית, מכוניתם של הוריו של אחד מהם, שקרוב לוודאי
נמצאו באותו הזמן בחו"ל. כשנכנסו למכונית קבעו במיומנות זמנים
למשמרות הנהיגה, משתעשעים בעובדה שלא מדובר במשמרות של שמירה,
לאחר מכן הכניסו דיסק למערכת הסטריאו, אוסף של שירי רוק משנות
השבעים שמצאו בתא הכפפות. זה בטח היה יום אביבי, בסביבות חודש
אפריל, מכביש החוף בו נסעו אפשר היה לראות את השמש שוקעת בים.
הם הורידו את חולצות הדקרון עם הדרגות והכומתה ונשארו עם חולצה
לבנה ודיסקית כסופה שנצנצה באורה של השמש השוקעת. אחד מהם, זה
שישב במושב האחורי, שקע וודאי בשינה, בעוד ששני האחרים ניהלו
שיחה על כדורגל או על בחורות מהבסיס. כשחלפו על פני תל-אביב
חשו וודאי התרגשות מיוחדת, כשחושבים על זה, עד לאותו הרגע לא
הייתה נסיעה זו שונה מכל נסיעה אחרת מהבסיס הביתה, אך כשחלפו
על פני תל-אביב מבלי לעצור, וודאי הבינו פתאום את מעשיהם,
מביטים זה בזה, כמבקשים אישור אחרון. הם לא הודיעו להוריהם,
לאלו שהיו בארץ לפחות, על הנסיעה, גם לחברותיהם, יותר נכון
לחברה של זה שישן במושב האחורי, לא הודיעו על הנסיעה הלא
שיגרתית.

כשאני חושב על הסיפור הזה, שלא לומר חושב את הסיפור הזה, אני
לא יכול שלא לשאול את עצמי, מדוע יותר מחמש שנים אחרי
שהשתחררתי מהצבא, הוא צף ועולה במוחי שוב ושוב: שלושה חיילים
שלא הכרתי, בשעה אחת עשרה בלילה, עוצרים בתחנה המרכזית של
דימונה, קונים סנדוויצ'ים מעופשים במחיר מופקע, אוכלים בשתיקה,
מופתעים מעצמם עד כמה הם שלווים.

אני מדמיין את קריאות השימחה שהשמיעו כשהבחינו לראשונה
באורותיה של אילת מנצנצים באופק, זה שישן מאחור התעורר והתמתח,
כשהציץ בשעונו גילה שהשעה היא קצת אחרי חצות. הם החנו את
המכונית בקירבת החוף והחליפו למכנסיים קצרים. יחפים הם צעדו אל
עבר המים, מרגישים את הרוח המדברית הקרה על גופם, מדמיינים את
מגע המים הקרים שיחושו בעוד רגע, מנסים לשווא להסתיר את
היסוסם, אך לאחר כמה רגעים מדרבנים זה את זה בקריאות וצעקות של
טירוף, ואז רצים אל המים, צעקותיהם נקטעות עקב המחסור הרגעי
בחמצן, שגרם הקור העז שנחת על גופם המופתע. כשסידרו את נשימתם
הביטו סביב וראו את האורות המנצנצים של הספינות שבים, לרגע
חשבו על ספינתם שלהם, ועל הצוות התורן שנשאר בה. הם עשו דרך
ארוכה כל כך ממנה, וכעת הם נמצאים מרחק קצר מספינה אחרת, עם
צוות אחר, בים אחר. האירוניה שבסיטואציה לא הטרידה או הצחיקה
אותם, שכן הם נזכרו פתאום כי שכחו להביא מגבות, וכך בלית ברירה
מצאו עצמם מתנגבים בשמיכה שהייתה בתא המטען של המכונית.

אז מה גורם לו לאדם להיזכר פתאום בסיפור שפעם שמע, כמו זמזום
טורדני בראשי, שלושה חיילים שלא הכרתי, שיגרה שנשברת בנסיעה
חסרת היגיון, אך מה בחיי שלי הגיוני יותר מנסיעה שכזו, או אולי
יהיה מדויק יותר לשאול, מה בסיפורם של שלושה חיילים אלו, שעזבו
ספינה אחת רק בשביל להגיע לכדי מרחק נגיעה מספינה אחרת, הגיוני
פחות מכל סיפור חיים אחר?

לפני שנסעו חזרה לחיפה הצטלמו ליד קיוסק, אוחזים עיתון יומי,
מכוונים אותו אל המצלמה, מצביעים על משבצת התאריך, הוכחה ניצחת
להישגם. תשושים, אירגנו מחדש את משמרות הנהיגה לדרך חזרה, הפעם
מחליטים כי רק זה שבמושב האחורי רשאי להרדם, בעוד שזה שיושב
ליד הנהג אחראי לכך שתתקיים שיחה, למנוע אפשרות שהנהג ירדם.
כשהשחר החל לעלות ואור עדין של זריחה נראה בשמים, הרגישו פתאום
עצבות מפתיעה על כך שהנה מתחיל לו עוד יום בחייהם, ובגלל
עייפותם והיותם חיילים, אין להם ברירה, אלא לרצות שיחלוף כמה
שיותר מהר.  

הם הגיעו לבסיס רבע שעה לפני הזמן, מתארגנים במכונית, מכפתרים
את מדיהם, מעבירים יד על פניהם, כמו מנסים להוריד זיפים קטנים
שהתגנבו בלילה, פוטנציאל זעיר לעונש. בדממה הם עישנו סיגריה
ולאחר מכן נכנסו לבסיס, צועדים אל עבר הספינה.

מה יש בה בתקופה זו של חיי, שגורמת לי להיזכר לעיתים תכופות
יותר ויותר בסיפור זה, שלושה חיילים שלא הכרתי, עומדים על
הרציף מתגאים בהישגם, מבטיחים לספקנים שאחרי סוף השבוע יוכיחו
בעזרת תמונה, כי אכן ביצעו את המשימה, כי אכן עזבו ספינה אחת
ונסעו יותר משש שעות לכל כיוון, רק בשביל להגיע עד כדי מרחק
נגיעה מספינה אחרת, בים אחר.

אני לא יכול שלא לתהות האם הם זוכרים? האם הם זוכרים שבאחד
מימי חייהם, נכנסו אל המים הקרים מבלי לוודא שהשאירו מגבת יבשה
על החוף.

שלושה חיילים שלא הכרתי נוסעים בדמיוני ללא תכלית, הלוך ושוב,
הלוך ושוב, דרך מדבר, לעבר ספינה אחרת, בים אחר.

שלושה חיילים מאושרים שלא הכרתי.