פעם, בעיירה רחוקה בלב רוסיה, בעיירה שכולה מלאה בקרח ושלג, גם
באמצע הקיץ, חיה לה אישה קרירה ועצובה שכל רצונה היה למעט אושר
בחיים.
האישה הזאת, הייתה קמה מדי יום, מסתכלת על ביתה השומם, מתכסה
לה בחולצה מחוררת ומקווה לא להתקרר, מתחממת לה לאור נרות
שהצליחה למצוא, וחושבת לעצמה "איך הגעתי לחיים האלו?" אותה אשה
בעברה הייתה מלאת שמחה, מלאת אנרגיה...
כל הזמן היא בוכה את הטעות שעשתה בכך שהתחתנה עם האדון.
אותו אדון שבשנותיו הצעירות היה יפה ומשכיל שכל בחורה רדפה
אחריו, כולן רצו אותו... בשל השכלתו וממונו הגדול.
האדון היה מלא בכסף וזהב, היה יכול לבחור כל בחורה שרק רצה.
באותו העת הגברת הייתה בחורה צעירה ויפה אך ענייה, למרבה
צערה.
היא לא התפתתה לכסף של האדון למרות שדבר זה קרץ לה.
הוריה, שבקושי הצליחו לכלכל אותה, לא ידעו מה עוד לעשות למען
אושר בתם.
כך שביום אחד הם אספו את כל ממונם, קנו לבתם בגדי ערב מפוארים
ושלחו אותה למסיבה הכי מדוברת בעיר, המסיבה של האדון; מסיבה
שהאדון מארגן מדי שנה שכל מי שרוצה יכול לבוא, כמובן אם הוא
מהמעמד המתאים.
המסיבה הזאת הייתה מדוברת במשך שנים.
אותה בחורה הלכה לשם בידיעה שאף אחד לא יסתכל עליה. היא חשבה
שהיא משדרת את המעמד, בהליכה, במראה, אפילו בנשימתה.
בעוד היא פוסעת לה, מתביישת ולא מעזה להסתכל בעיניים, צעירי
העיר - המבוססים טוב כלכלית יש לציין - ישר נעצו בה מבטים; הם
היו המומים ופעורי פה.
הם מעודם לא ראו בחורה כה יפה.
חלקם אפילו עזבו את גבירותיהם רק בשביל הסיכוי שאולי אותה
בחורה תרקוד איתם.
תוך כדי המסיבה, בעוד היא רוקדת לה עם האדונים, הגיע האדון של
הבית וביקש לרקוד איתה.
מהבושה היא הסיטה את עיניה לרצפה, אך האדון לא שאל שוב והחל
רוקד עמה, והם העבירו שעות על גבי שעות של ריקודים.
לאחר מכן, כשהמסיבה הסתיימה, האדון ביקש מהגברת שתישאר עמו,
וכך הם נשארו ושוחחו עד עלות השחר.
בסוף הפגישה עלה באותה בחורה ניצוץ של תקווה לחיים טובים יותר
מאשר היו לה.
הם החלו לצאת יחד במשך תקופה ממושכת, ובסופו של דבר הם
התחתנו.
את השנים הראשונות של נישואיהם הם העבירו בשמחה ובאושר, לא היה
חסר לה מאומה, כל האושר והעושר שבעולם היו שייכים רק לה, אך
לאחר שנים מספר האדון חלה. אשתו, שהייתה מסורה לו מאוד, ליוותה
אותו במשך כל יום וטיפלה בו, כפי שנאמר "נשואים באושר ובעוני
בבריאות ובחולי"; היא לא זנחה אותו אף לא לרגע.
את כל הרכוש היא השקיעה ברופאים ובצוות אחיות שיטפלו בבעלה.
היא החלה שוב עובדת בניקיונות רק כדי לממן את הטיפול של בעלה,
אך בעלה, בצער רב, נפטר והיא נשארה ללא כל פרוטה.
למרות שניסתה בשיניה לחזור לעצמה לא הצליחה, וכל מה שנשאר לה
בשארית חייה הוא הזיכרון של הימים ההם והבעל ההוא, אותו זיכרון
שרדף אותה במשך כל חייה לא נתן לה מנוח, הזיכרון שהיה לה על
האושר והעושר שאפף אותה, ועכשיו - לא נותר ממנה אלא סמרטוט,
עבד לזכר בעלה.
וכך היא המשיכה את חייה האומללים, בידיעה שהיה יכול להיות לה
משהו טוב, אך זה נגמר. וכך, כל חייה היא הייתה אישה קרה
ואומללה, וברבות השנים גם היא נפטרה.