סערה דפקה בחלוני ואני בכיתי,
תוהה אם הסערה היא חיצונית או פנימית או בעצם שניהם.
הגשם חדר מבעד למחסומי חיי והתחושה היתה שאין מקום אחד יבש בו
ניתן להסתתר ממטר החיים.
הברד והרעם ניגנו מנגינת רוק כבד של צעקות ומכות העוברים ושבים
בחיי, ואני בכיתי.
הצמרמורת מקולות העבר שאומרים שמחר תצא השמש ויהיה יום חדש,
והידיעה שהחורף מעולמי לא מש כבר יותר משנתיים.
אני כ"כ רגילה לבדידות ולקור, כ"כ אוהבת את הקיץ המיוחל וכ"כ
מבינה למה הוא ממאן להגיע כרגע, כי השלמות היא מלאה אך הבדידות
עוד יותר.
החום שמגיע מחברים ומשפחה כבר לא מספיק כדי לכסות על ריקנות
היום יום ואני נשברת לאלפי טיפות בתוך חופן של שלוליות שאפילו
אינן מספיק שלמות כדי ליצור ים,
סערה דפקה בחלוני ואני בכיתי,
מיהרתי לסגור החלון אך הגשם המשיך מבפנים.
וידעתי שכך יהיה, כי עדיין חסר לי המון ויש לי הכל, וכבר אין
לי מושג מדוע בכיתי. אך דבר אחד אני יודעת,
המטרה לא הושגה, השיר כבר נכתב והגשם עוד ממשיך לטפטף,
אולי כי באמת ישנה סערה בחוץ, ואולי כי עמוק בפנים הוא עדיין
מחכה שבדרך פלאית תגיע השמש לחיי.
סערה דפקה בחלוני ואני בכיתי.