בעוד מליון שנה יהיה פה טוב.
נחזור לבראשית.
עם גן עדן, והכל.
בעוד מליון שנה יהיו פה שוב אנשים תמימים.
אנשים מאושרים.
אנשים שלא יודעים מה זה כאב, מה זה סבל.
אנשים שיודעים רק מה זו אהבה.
מה זו שמחה.
מה זה אושר.
הם לא ידעו איך להסב כאב לאחר.
הם לא ידעו מה זו מלחמה.
הם לא ידעו מה זו שנאה ומה זה כסף.

בעוד מליון שנה יהיה פה טוב.
יהיה מלך שכולם יאהבו.
יהיו אנשים טובים שירצו רק טוב.
כסף לא  יהיה חשוב.
גם לא כבוד.
בגדים לא יהיו חשובים, וחיצוניות לא תשנה.
אהבה וטוב ישררו מסביב.
יהיו רק תמימות ואושר.

בעוד מליון שנה יהיה פה טוב.
אני אמצא מישהו אוהב
שהמטרה שלו בחיים תהיה שונה
מלהכאיב לי כמה שהוא רק יכול.
מישהו שלא ישקר לי.
מישהו שמרוב שהוא יאהב לא יוכל לעזוב,
לא משנה מה יגידו מסביב.
מישהו שירצה שיהיה לי רק טוב.

בעוד מליון שנה יהיה פה טוב.
אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להאמין לך.
עכשיו אני כבר כואבת נורא.
כבר שיקרת מספיק, וגרמת לי עצב.
ואני לעולם אתגעגע.
לעזוב אותך היום היה נגד הטבע.
כל היקום צרח לי להישאר ולאהוב אותך.
כל האינסטינקטים אמרו לי לסלוח לך.
אבל עכשיו אני כבר יודעת,
אתה לא יכול לשנות את מי שאתה,
ומשהתחלת אתה לא יכול להפסיק.
ואני לא יכולה לדרוש ממך להשתנות
כשיש אחרות שאותך אוהבות
כמו שאתה.
ולכן עזבתי אותך לבד,
פגעתי כמה שרק יכולתי, כדי שלא תבחר לשוב,
כדי לנסות לגרום לך להרגיש
קצה קצהו של מה שאני הרגשתי.

אני עוד אמצא מישהו.
בטח יהיה רק גירסה יותר טובה שלך.

בעוד מליון שנה יהיה פה טוב.
אבל עד אז אני בטח כל כך אתגעגע.