זהו סיפור עשרים וארבע השעות.
יהיו בו עשרים וארבע שעות.
הדף לא מבין מה זה זמן, כי כל אחד קורא אחרת.
אבל אני אומר לכם שזהו סיפור 24 השעות.
אני גם יכול לספר לכם שכל הדרך הביתה מבצפר שמעתי את "Clocks",
השיר הזה של קולדפליי. הוא תמיד מזכיר לי כל מיני דברים
עצובים.
והרי אין אדם הזקוק לדבר מה עצוב כשהוא עצוב.
השיר הזה תמיד מזכיר לי ענן, שאיפת אויר בטעם מנטה, ואף שאיפות
אחרות.
כשהסולן מגיע לקטע ה"יו הוווו" אני חש צמרמורת בעורף.
לזה קוראים בימינו "הזדהות".
אבל אני בכלל לא מכיר את הסולן.
למען האמת אני גם לא מכיר אותה.
כנראה זו הבעיה.
אני לא ניגש אליה, פשוט כי אני מפחד.
וגם כי זה תמיד היה נראה לי יותר מתאים לגשת יום למחרת.
אבל עכשיו זה סיפור עשרים וארבע השעות האחרונות ואינני יכול
לדחות את זה כי זה יהרוס את הסיפור.
בימים האחרונים אני סובל מכאב ראש עם תחילת השיעור השני בבית
הספר.
בשיעור השלישי מתפתח מצב של חום וקור בו זמנית.
והתוצאה של כל זה היא הטלת הראש על השולחן והתדרדרות נפשית
ולימודית ומה בעצם לא.
כולם כל הזמן מתלוננים על הקושי בבחורות, אבל ממררים להומואים
את החיים.
כנראה שזו נקמה.
אני לא מתלונן, אני רק כותב. זה פחות נודניקי.
כשהגעתי הביתה שיתפתי את רוב חבריי וחברותיי בעניין, וכולם
אמרו משהו שונה.
אז בדרך כלל אדם יקח את העצה של זה שהוא אוהב, גם אם הוא לא
חכם.
אז הפעם החלטתי לא להקשיב באמת לאף אחד, רק לנצל את הדעות שלהם
כדי להבין אולי דברים שלא חשבתי עליהם בעצמי.
הבנתי כמה דברים.
למשל שזה היום האחרון שלה ללמוד, ובטח אני סתם אראה לה כמו כתם
על דף נקי שהיא חפצה לפתוח.
מה אני אעשה שלי כמעט ולא נשארו דפים.
או דיו.
בכל מקרה עברו כבר שעתיים ונשארו עוד עשרים ושתים שעות
לסיפור.
כלומר לו הייתי מתחיל עכשיו את הסיפור, הייתי קורא לו סיפור
עשרים ושתים השעות.
אולי באמת הוא התחיל מפה ואת השאר המצאתי, כי מי ירצה לקרוא
לסיפור שלו - סיפור עשרים ושתים השעות?
כשהגעתי הביתה כתבתי שיר על המצב שאני מרגיש.
תמיד בשירים אני מייפה את האמת כדי להשמע נורמלי, אבל דווקא
הלחן אצלי אמיתי ויצא ממש נחמד.
ככה עברה עוד שעה. למרות שהיו לי דברים ממש חשובים לעשות
בעניינים לימודיים.
אנשים אומרים לי שהסיפורים שלי דלים בתיאורים ולכן אתה קורא
נספח הגיגים שנשמעים כמו ילד בן שתים עשרה די חכם.
אז אני אתאר לכם רק את העיניים שלה, כי הן מספיק מיוחדות
בשבילי כדי להיות התיאור המרכזי והממורכז היחיד שלי.
כשמתארים תמיד אומרים לתאר גם את הרקע והמסגרת. אז העור שלה די
בהיר, כמעט קר.
ואז העיניים שלה עשויות מציפוי אפור באישון, ואז טיפה ירוק
כזה, והאישון עצמו די גדול ויוצר לה הבעה מהפנטת.
כאילו יש לה המון דברים בעיניים שרק מחכים לראות או שאתה תראה
את מה שיש לה שם.
מאז ומתמיד אהבתי יופי של עיניים.
אומרים שעיניים הן חלון לפנימיות של האדם.
העיניים שלי מלוכסנות טיפה, אומרים לי שזה מהצד העיראקי שלי.
אבל הצבע שלהם לא מיוחד כל כך.
את הצהריים העברתי עם השיר "Broken Wings", של אלטר ברידג'.
המילים של הבתים תמיד מזכירים לי מן תפילה כזו.
אולי אני בעצם זקוק לתפילות.
מי לא בעצם.
טוב נו זה מתחיל לשעמם...
וגם לחזור על עצמו.
המטרה שלי כדמות ראשית היא לקדם את העלילה איכשהו!
אממ טוב... כעקרון זה סיפור עשרים וארבע השעות ואני חיב להצמד
לאירועי עשרים וארבע השעות הללו.
בעצם,
עכשיו יש דילמה אם להעביר את הסיפור קדימה, הרבה כתבנים עושים
זאת.
או בעצם לייפות אותו... גם זה נפוץ, לא?
או שאני אשאיר אותו כפי שהוא היה?
כן זה מה שאעשה.
אני אשאיר אותו בדיוק כמו שהוא היה.
כמו העולם.
משעמם.
חסר ברק,
אבל אמיתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.