אנה תמיד ידעה שאסור לחצות דרך הפרחים של השכנה, אך הדבר מעולם
לא מנע ממנה לעבור שם. הרי המעבר קיצר שביל שהוסיף כמעט דקה
וחצי למסלולה חזרה מבית-הספר. וככל שנמנעה מלרמוס את השושנים
של גברת שטרן, לא היה בכוחה לעבור שם בלי לפגוע לפחות בעלה
כותרת אחד. לשמחתה של אנה, תמיד כשהייתה עוברת שם, גברת שטרן
הייתה בעבודתה, כך בשעה שהייתה חוזרת ומגלה כי עוד אחד מפרחי
טיפוחיה נפלו קורבן, הייתה מפילה את האשמה על כלבם הפרוע של
משפחה אחרת או על העובדים הזרים שהרבו לשוטט באותו הרחוב משום
מה.
את העובדה שאנה נמצאה בשיא נעוריה לא רק ילדי השכבה הסבו
לתשומת ליבם, ודווקא אנה עצמה, מול המראה לפני יציאה בערבי
סוף-השבוע החמימים, הייתה מפספסת את כל העניין.
לא רק ילדי השכבה.
וכשהוריה נסעו יום שבת אחד לעיריה הסמוכה, הדפיקה בדלת העירה
את אנה. והיא חייכה כאשר סיימה לפתוח לרווחה את הדלת, כי תמיד
נחמד לראות את מר שטרן, שקפץ לשתות מעט קפה ולפטפט עימה. וקצת
מוזרים, נושאי השיחה שלו, והחיוך, והדיבור החלש. אבל זה בסדר,
מר שטרן איש טוב, ואנה תמיד חשדה שהוא ראה כיצד היא רומסת
שושנה לפחות פעמיים, אך שמר את סודה מפני גברת שטרן.
ולא רק אנה בטחה בו, אלא גם הוריה של אנה, שתמיד דיברו מאחורי
גבו על הערכתם הבלתי פוסקת אליו עקב התמודדותו המרשימה מול
אישתו ושגעונותיה.
ובסך-הכל, מר שטרן רצה לבקש מאנה עצה למתנת יום-נישואין
לאישתו. אנה הוחמאה בשל כך שהוא בוטח בטעמה, ואף שמחה להראות
לו לבקשתו מספר שמלות קיץ שרכשה עם אימה לא מזמן מחנות בעיר
הסמוכה, שאולי יביאו למר שטרן השראה. כמובן שהשמלות היו
בחדרה.

חלונה הפקוח של חדרה בקומה השניה תרמה רוח רעננה , הנושאת עימה
ריח קיץ קסום. וריח שיערה של אנה נלחם תחילה בריח הטבע, עד
שלבסוף השתלבו השניים לאחד.
ומר שטרן איש חזק.
אך יש מספר דברים שיכולים להתגבר עליו, והוא לא חזק מספיק
לעמוד נגדם.
אך שריריה של אנה, העדינים כל-כך,
ואגרופיה הבלתי-פוסקים, החלשים כל-כך,
וכן סיבי חולצתה או רגליה שמיאנו להפרד, לא היו חזקים דיו מול
מר שטרן.
וגם לא השתיקה שהכתה את אנה באמצע כל הזיעה והאנחות כאב,
שליוותה את הפסקת ההתנגדות של אנה, עם ההבנה שאף אחד לא יאמין
לה.
פשוט שכבה שם, בהתה בתקרה, כאילו פשוט מחכה שהוא יגמור כבר
ויעלם משם.


היא נשארה שותקת ובוהה גם לאחר שהתלבש והלך משם מבלי לומר
מילה. עברה שעה ארוכה שנראתה כמו נצח, ולבסוף אנה קמה בשארית
כוחותיה והביטה דרך החלון בשיחי השושנים, ורק אז פרצה סוף-סוף
בבכי שקט, כועסת על עצמה ומתחרטת על כל הפעמים בהן חצתה דרך
השושנים בלי להתחשב באף אחד.