[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מורגן אלן
/
תקתוק שעון

תקתוק השעון הדהד בחלל שבין שתי אזנייה. זה לא שלא היה שם שכל,
הוא פשוט היה ממוקם במקום קצת אחר, איפשהו למטה, בין השורשים
שלה. היא היתה עץ. הענפים היו אזנייה, והשעון היה ליבה, סופר
את כמות הפעימות שנותרו לו לפעום, השעות שנותרו לעליה לחיות.
התקתוק הדהד חזק יותר מאיי פעם, היא ידעה מה זה מבשר. בקרוב
כבר לא תהיה עץ, לא היה לה מושג קלוש מה היא תהיה אחרי שתסיים
את חייה כעץ. היא לא הצטערה על כך שהיא עומדת לאבד את חייה,
אחרי הכל היא מלאה את תפקידה היטב. בין ענפיה נבנו קיני
ציפורים, ואינספור אביבים הקשיבה לציוץ הגוזלים שבקעו מכלא
הביצה שלהם. וודאי העיק עליהם כל כך. בין שורשיה זחלו חיים
קטנים, מרובי רגליים. היא חלקה איתם את אדמתה, והם בנו בה בית.
מדי פעם היה בא איש, מתיישב בצילה, נשען על גזעה וכותב סיפור,
לפעמים נרדם. היא אהבה להציץ אל המחברת של האיש, לקרוא את רצף
מחשבותיו שזרם החוצה בצורות שונות. היא תמיד ראתה הכל, הרי היו
לה כל כך הרבה עיניים. לפעמים ריחמה על האיש, שיש לו רק שתי
עיניים. כיצד ניתן לתפוס את יופיו של העולם דרך זוג עיניים
בלבד? כשהאיש היה הולך לרוב היתה זאת שעת השקיעה, החמימות
ליטפה אותה לטיפות אחרונות, כנשיקות פרידה כתומות היו אלה.
הגבעות שהיו לה לנוף נהדר משך כל הזמן הזה תמיד עניינו אותה,
מעולם לא נשארו זהות, כל יום היה בהן משהו חדש להביט עליו.
וילדיה, כל העלים שלה, רעמת השיער הנהדרת והירוקה שלה. היא
הרגישה את החיים זורמים בהם, את ההנאה מהחום, את פעימות הלב
הקטנות. אלפי פעימות מאלפי לבבות קטנים פעמו סביב ראשה כל
הזמן, ולה היתה זו מנגינה נפלאה. לא היתה להם תודעה, שכן לא
היו להם שורשים להכיל אותה. היה זה תפקידה למלא אותם, ולהאיר
אותם. היא אהבה את פרידות הסתיו שלה, להביט בעצבות מסוימת על
עליה שנפלו סביבה כשמלה צהובה, ועל ראשה שהקריח וגרם לה
להיראות זקנה ממה שהיתה באמת. הגשמים שניקו את אבק הקיץ שהצטבר
עליה. את הפרחים שבאו יחד עם גוזלי הציפורים אהבה ביותר, תמיד
התלווה אליהם זמזום הדבורים המופלא.
היא נהנתה מכל אלה, לגמה אותם בענפיה, ולא הצטערה כלל וכלל
שתיפרד מהם, הרי משהו אחר יבוא אחר כך. חייב לבוא.
העלה האחרון שלה נשר, ותקתוק השעון התגבר - רעם בתוכה כמנוע.
היא לא אהבה זאת, מעולם לא אהבה את המכונות של האנשים. המחוגים
נעו קדימה, והיא הרגישה במלוא העוצמה את כבדות גזעה בפעם
האחרונה.
היא מתה.
על גבעה עמד עץ חלול ודומם, מוקף בעליו המיובשים והמתים.
ואילו היא - היא היתה לרוח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מכפלת היופי
בשכל היא גורם
קבוע.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/4/06 2:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורגן אלן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה