שרעפיו התערבלו במוחו במהירות עצומה. הם נדבקו לדפנות ראשו
וזעקו, ביקשו לצאת החוצה. הם הצטופפו יחדיו, כירקות בסיר מרק
סמיך במיוחד. מרק של חורף קר מאוד, בצבע סמיך שאינו צהוב אך יש
בו משהו צהבהב מפני שהוא חם. כף דמיונית מתכתית ומבריקה ערבבה
את השרעפים בראשו. היא היתה כסופה ותנועותיה המעגליות איטיות
ומיומנות, אך למרות איטיותה השרעפים נעו מהר, מהר מאוד.
צפיפותם היתה כבמרק, ומהירותם היתה כשל יונקי דבש. חלק
מהשרעפים יצאו מראשו בצורת קימורים שחורים שיצרו אותיות ומילים
וסיפורים שדיברו על הרים ושדות וגיבורים עם חרבות עתיקות
יומין. חלקם יצאו בצבע, צבעים מרהיבים וחמים. אדומים כהים
ובהירים שהשתלבו עם קשת רחבה של צהובים וכתומים שהיתה בהם
נגיעה קלה שבקלות של עצבות כחולה. הצבעים נוצרו כתוצאה מתנועות
ידו, אצבעותיו וכתפו השמאלית שנעו באופן מסודר. כך לימדו אותו,
והוא מצא את השיטה יעילה.
השרעפים תורגמו לצבעים וצורות ומילים ומעשים וצלילים, אך למרות
הכל לא יכל היה להאמין שכך הם באמת נראים. כה מורכבים היו, וכל
מה שעשה היה פשוט וחומרי. אפילו מנגינתו היתה רק תנודות
באוויר, תנודות עדינות ומרהיבות. הוא התגאה בעצמו על כך שיכל
להניע את האוויר כך, אבל כל הגאווה התפוגגה כשפסק האוויר מלנוע
והפך דומם שוב.
השרעפים שלא יצאו מראשו נותרו להסתובב שם, הפכו לאיטיים יותר
ויותר עד אשר היו מדשדשים שם בחלל ריק ולא מוגדר. הם היו
מקומטים, ובאיזשהו שלב החלו לזחול כי לא יכלו לדשדש. היעלמותם
היתה מלווה בצחנה שנבעה מהריקבון שכרך סביבם את טפריו. השרעפים
נרקבו וצבעם הפך לעכור, למרות שלא היה להם צבע. בשלבים מתקדמים
של הריקבון כבר לא נעו, הם היו לגופים מקומטים וכעורים. כל החן
אבד להם ומה שנותר היה סירחון בלתי נסבל שאפף את קיומם הבלתי
נחוץ. ואז יום אחד היו מתפוגגים במהירות ולא נותר מהם שום זכר.
הם פשוט חדלו מלהתקיים ואיש לא ידע שהם שם. איש לא כאב על
אבדנם, רק המעטים שנאלצו להריח את ריקבונם ידעו שהם אינם עוד,
ואלו שמחו על היעלמותם הפתאומית.
השרעפים נעו ונעו, חלקם יצאו מתוך ראשו וחלקם נותרו למות שם.
כעננים היו, חלקם כענני סערה וחלקם כענני קצפת של יום חורף
שמשי אך קר. חלקם כענני שקיעות הקיץ, עצלים. חלקם היו ככבשים
אווריריות. חלקם לא לבשו צורת ענן כלל, אלא היו דבר מה שמעבר
לצורה. את השרעפים האלה אהב יותר מכל, הם נותרו בראשו אך לא
נרקבו. הם נטמעו בו והיו לחלק ממנו. חלק מידיו ורגליו ומוחו
וליבו.
ואז כשליבו פעם את שרעפיו, הוא הרגיש שלם עם הכל, הוא הרגיש
אושר שאין דרך לתארו. יכל היה אז לפרוש כנפיים, ולעוף.