כולם הגיעו לפגישת מחזור. 27 שנה אחרי, וכולם הגיעו.
עופר ודפנה כרגיל איחרו, כמו כל יום בבית ספר היסודי. רק שהפעם
לא צחקנו עליהם שהם איחרו כי הם עשו ''כל מיני דברים'' ביחד
לפני בית הספר. זה היה מכיוון שכל אחד הגיע עם בן זוג. ואיך
שזה נראה עכשיו, שום דבר לא יכול גם ככה להתפתח בין השניים.
עופר, הוא בעל מפעל לייצור טפטים מקליפות ביצים, פטנט שהוא
המציא בעצמו. כן, אותו עופר שהיה כל כך טוב בפיזיקה, אבל אף
פעם לא הכין שיעורים. ודפנה, היא עובדת בצומת, כל לילה בין עשר
לשש בבוקר. אותה דפנה שנתנה לי את הנשיקה הראשונה בפה. זה היה
כששיחקנו אמת או חובה במסיבת יום ההולדת של שירה בכיתה ד'.
דפנה הייתה ממש חמודה, שנינו היינו אדומים אחר כך. עשה רושם
שזו הייתה גם הנשיקה הראשונה שלה. תהיתי אם היא זוכרת את זה
גם, אחרי כל הנשיקות שהיא מקבלת כל לילה, ולא רק בפה.
ומה קרה לשירה מאז כיתה ד'? היא שינתה את שמה הפרטי לשירז, ואת
שם משפחתה מפרישמן לפרידום (FREEDOM). היא גרה ברמת אביב בדירה
שכורה, עם שותפה, שבין היתר היא גם בת זוגתה. קוראים לה פרידה
פרידום אם אינני טועה. שירז סיפרה לנו בפגישת המחזור שנשארו לה
עוד שלושה יעדים בחיים: להתחתן עם פרידה - מה שיקרה בעוד חודש,
וכולם מוזמנים. לאמץ ילד או שניים. למצוא עוד שותף לדירה ולחיי
המשפחה (והמין) - גבר.

כולם הגיעו לפגישת מחזור. גם דוד וניסים, אותם אלה שלקראת כיתה
ו' כבר הבריזו מבית ספר באופן קבוע. וכרגיל הם הגיעו ביחד.
ניסים אבוטבול הוא כיום בוס גדול בעולם התחתון. כינויו הידוע
הוא ''הקצב''.
דוד סרוסי, איך לא, הוא סגנו. לא אשכח איך היו מגיעים שני אלו
אליי הביתה בכדי שאעזור להם בשעורי בית, או להתכונן למבחנים.
ניסים אפילו זרק לי איזו הערה: ''אני זוכר איך היית עוזר לנו,
אם תתקל בבעיה, 'תקשר!'' ודחף לי ליד פתק עם חמשת מספרי הטלפון
שלו.
ואז דוד הביא לי קריצה לאישור והזדהות. מסתבר שלניסים יש
זיכרון טוב.

גם אלכס השקט היה שם. הוא סיפר שיש לו חנות לתיקון ברזים
ביישוב בגולן, בו הוא גר. אלי אומר שהוא בלל מהמוסד והשם שלו
זה 'ש'.
ניסיתי לשאול את אלכס אם זה נכון. אם אכן קוראים לו 'ש'. אבל
הוא שתק, כמו בשיעורים ובהפסקות בבית הספר לפני 27 שנה.
אלי הוא טייס במילואים, ובחיי היום-יום הוא כבר משלים דוקטורט
במדעי החברה. יש לו אישה אוהבת ושלושה ילדים. עם אלי אני עדיין
בקשר, עוד מהיסודי. תמיד ידעתי שהוא יסתדר בחיים, למרות שהוא
טוען שלא כזה טוב לו.

נראה שאם מישהו הסתדר בחיים זו הדר, שבביתה הגדול התקיימה
פגישת המחזור. כבר ביסודי עיניה המדהימות משכו עיניהם של בנים
גדולים ממנה. כיום היא דוגמנית שרוב חייה עובדת בחו"ל. בעלה
הוא הצלם שלה. הוא גדול ממנה ב-12 שנים, ויש לה בית ענק. עכשיו
היא בחופשת הריון בארץ, והרעיון לפגישת מחזור היה שלה. חוץ
מהאוכל הנהדר שהכינו השפים שהיא הביאה, היו גם שבע חברות שלה
מהסוכנות לדוגמנות. שלוש מהן מופיעות על שלטי ענק ברחובות תל
אביב וכל אחת מהן פנויה. חבל שכמעט כל מי שבא לפגישת המחזור
כבר נשוי, חוץ משירה-שירז, אלכס השקט-ש' וניסים-''הקצב''. אני
לא כזה בטוח לגבי האחרון, כי היו לו שמונה טבעות על הידיים.
אבל הוא לא בא עם שום בת זוג, אם לא מחשיבים את דוד. פחדתי
לשאול אותו, אבל ברור שיש לו מאה בחורות שמטפלות בו ורוחצות
אותו, כמו בסרטים.

גם המורה אורה הגיעה לפגישת המחזור, אך על כיסא גלגלים. המורה
אורה עברה תאונת דרכים אחרי שבעלה ז"ל הסיע אותה הביתה כשהוא
היה שתוי. הוא נהרג בתאונה הזו. חלקנו הגענו לבית החולים אחרי
שהופתענו לראות את תמונתה בעיתון. זה יכל להיות מיני-פגישת
מחזור אם היינו מגיעים אז כולנו באותו הזמן. היום, חמש שנים
אחרי התאונה, היא ממאנת לדבר על מה שקרה. כל שרצתה לדבר עליו
זה איך כל אחד מאיתנו גדל להיות אדם מצליח ומאושר. המורה אורה
היא אדם טוב, ולכולנו כאב לראות אותה במצבה. אבל כולנו שמחנו
לראותה ולהעביר איתה חוויות מן העבר.

זה באמת נראה כך, בפגישת המחזור, שכולם מאושרים. צחקנו על
שטויות שעשינו פעם. איך משכנו בצמות של הבנות, איך הפרענו
בשיעורים, איך העתקנו במבחנים. אלי גם הביא את ספר המחזור, מה
שבכלל גרם לכולם חיוך רחב על הפנים ודמעה צרה על הלחי.
כולנו התנתקנו כמעט לחלוטין מן ההווה והרגשנו כמו ביסודי.

כולנו באנו לפגישת מחזור, אחרי 27 שנה, שונים ממה שהיינו. לא
יודע אם מצליחים ומאושרים כמו שהמורה אורה אמרה, אבל שונים.
כמעט כולנו נשואים, לכולנו יש חברים חדשים, כמעט כולנו כבר לא
גרים באיזור, כמעט כולנו מעשנים. למרות שניסים ודוד עישנו כבר
בכיתה ו'.
דווקא המורה אורה, שהייתה מעשנת בלי הפסקה בכל הפסקה, הפסיקה
לעשן. אני זוכר איך עופר הלך אליה באחת ההפסקות בכיתה ג' ואמר
לה: ''המורה, תפסיקי לעשן, זה מסוכן''. אחת הסיבות שעופר אמר
לה זאת, הייתה שבזמנו, אביו היה חולה סרטן בגלל עישון.
שאלתי את עופר והמורה אורה אם הם זוכרים את המקרה. המורה אורה
חייכה והשיבה בחיוב. עופר חייך ואמר: ''כן, זכור לי משהו, אבא
שלי כבר הבריא מזמן. אני שמח שהפסקת, המורה אורה, גם אני מנסה
להפסיק''. ואז הוציא מהכיס סיגריה אל הפה, לקח מדפנה מצית
והדליק.

מי היה מאמין שכולם יגיעו לפגישת מחזור. מי היה מאמין שכולם
ישתנו כל כך. אני לא חשבתי על זה אז, וגם עכשיו אני לא מאמין.
אולי המורה אורה ידעה. האם כאשר הוציאה את עופר מהשיעור בגלל
שהפריע, חשבה בלבה שהוא יגדל ויצליח כל כך? ויתחיל לעשן?
והאם חשבה בלבה כאשר הגישה את תעודת המעבר לחטיבה לדוד, שהוא
לא יסיים את החטיבה ולא את התיכון, ויהפוך לסגנו של אחד הבוסים
הגדולים בעולם התחתון, ניסים?
ניסים, שהושיבה אותו לידי כדי שאעזור לו ללמוד, כדי שיצליח.
וכאשר נתנה לדפנה לצאת לשירותים, האם ידעה שכשתגדל, תלך דפנה
לשירותים לאו דווקא לעשות את צרכיה?
ואולי ההורים שלנו ידעו שכך יהיה. מעניין באמת מה שלומם של
ההורים של ניסים, דוד, דפנה, שירה/ז, וכל השאר.

לפני שסיימנו את הפגישה נשבענו שבעוד שבע-שמונה שנים נעשה זאת
שוב. ניסים אמר שיש לו בית גדול שכרגע בבנייה והבטיח שניפגש
אצלו כולם.
יצאנו מהבית של הדר, כל אחד נכנס עם בן או בת זוגתו למכוניתו
ונסע הביתה.
בדרך חזרה הרהרתי בחיים הנפלאים שהיו אז ביסודי. איך אני ועופר
ואלי היינו מתווכחים תמיד על בעיות בחשבון. איך הייתי עוזר
לאבי וניסים. התגעגעתי. התגעגעתי לימי ההולדת בבתים של כולם,
למשחקי החברה, למשחקים בהפסקות, לשיעורים של המורה אורה.
גם הרגשתי קצת ביאוס, על כמה החיים נראו אז ורודים. הסתכלנו אז
על ההורים שלנו ועל המורים והכול נראה יפה כשגדולים. חיינו
בבועה.
משנכנסנו לבית של הדר, נכנסנו שוב לבועה הזו, קצת שונים, אבל
הבועה אותה בועה. היינו תמימים כל כך אז, ואני מתבייש בכך. לא
הצלחתי להירדם בבית, התגעגעתי לכולם. יום לפני זה בכלל לא
חשבתי על דפנה ושירה/ז וניסים ואלכס השקט. ועכשיו, שעה אחת
אחרי שביליתי איתם שלוש שעות, אני מתגעגע אליהם. הרגשתי שאני
צריך לשמור על קשר עם כולם. אבל אז פגישות מחזור לא יהיו אותו
דבר. ביסודי חשבתי שכל מי שאני איתו בכיתה זה מי שאני הולך
להכיר כל חיי.
עכשיו אני מבין שאני לא מכיר אף אחד מהם.

כולנו הגענו לפגישת מחזור, קצת שונים, אבל הגענו.