New Stage - Go To Main Page

שרוני כהן
/
המסע אל האושר

אני מביטה בטיפות שנוטפות על חלון המכונית במהירות. מתחרות
ביניהן, מי תגיע ראשונה לצד השני.
אני נושפת באיטיות וחמימות שכזו, עד שנוצר כתם לבן ואטום על
השמשה. אני מקשקשת עליו עם האצבע, תוך כדי שזכרונות כואבים
מציפים אותי באכזריות. אני רואה שוב את כל החיים שלי, עוברים
לי מול העיניים, תוך חוסר התחשבות מוחלט ברגשות שלי, שפתאום
נראים לי כל כך שבריריים.
מופתעת להיווכח שאני זוכרת כל פרט קטן, פתאום הכל נראה שונה כל
כך.
אני מפחדת מעצמי.
אני עצבנית.
אני מנסה להרגע, אני מבקשת מהנהג סיגריה. הוא מהסס קצת, ואז
מגיש לי אחת. אני מכניסה אותה לפה, הוא מדליק לי אותה. אני
לוקחת שאיפה ארוכה ושקטה, למרות שאני יודעת כבר מראש שזה לא
יעזור לי.
אני לא שמחה, אבל גם לא עצובה במיוחד.
תמיד הם היו אומרים לי שאני אדישה מדי. כועסים עליי, על חוסר
הפתיחות שלי, על זה שאני לא משתפת אותם בחיים שלי.
כוס עאמק, מי הם בכלל שאני אשתף אותם בחיים שלי?

אני ממשיכה לשקוע במחשבות, בהרהורים. מתמרמרת על הגורל שנפל
בחלקי, אבל לא מתעניינת יותר מדי בעתיד. אחרי הכל, אני
אדישה...
לא הייתי מגדירה את עצמי כאדישה. זה לא אשמתי ששום דבר לא
מעניין אותי יותר מדי; לא העבר שלי, לא העתיד שלי, אפילו לא
ההווה שלי. לא האנשים סביבי, לא לוח השידורים היום בערב.
בפעמים המעטות שיוצא לי להתעניין במשהו, זה לא יותר מכמה
קללות. ביקורת, קצת מרמור, אבל אחרי כל כך הרבה מרירות לא נשאר
כלום חוץ מהאדישות. אולי אני בעצם כן אדישה.
אבל זה גם לא מעניין אותי.
הריקנות בתוכי לא תתמלא אף פעם.

בינתיים הסיגריה כבר נגמרה, אם רק הייתי יכולה לקחת את הבדל
המזדיין הזה ולנפץ איתו את הבועות של כולם. הבועות שהם חיים
בתוכן. פשוט לשרוף אותן... ככה, בשניה, ולפני שמישהו היה שם לב
הייתי נעלמת.

אני לא מפחדת מלהעלם. אני יודעת מה אתם חושבים, שאני מדברת על
להתאבד. אבל לא; אני מתכוונת לסתם ככה, להעלם, לשכוח מהכל.
להפסיק עם הצביעות, עם האנשים מסביבי שעושים את עצמם מתעניינים
בי. להפסיק עם הסמול-טוקס במכולת, עם השכנים שמסתובבים להם ככה
בפרצוף מודאג. הרי גם אני וגם הם יודעים שלא באמת אכפת להם.
אני לא מבינה למה הם בכלל מתאמצים להראות שאכפת להם, זה לא שזה
ישנה לי יותר מדי.
כבר כואב לי הראש מהמחשבות.
אני מחליטה להסיח את דעתי. אני מדמיינת חופים ארוכים, שלא
רואים את הסוף שלהם. מזמזמת לעצמי שיר ששמעתי אתמול ברדיו.
מנגינה מצמררת, עצובה כזאת.
עכשיו הגענו. הדלת מאחור נפתחת והאנשים בחלוקים הלבנים גוררים
אותי בכוח... למוסד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/5/06 15:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרוני כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה