"כלבה מזדיינת. זונה מטומטמת." הוא לחש לעצמו תוך כדי התבוננות
בתקרה שמולו, כשהוא שכוב בחדר צדדי ופיסות עיתונים ממלאות את
ארבעת הקירות שמסביבו ואפילו את החלון.
קיר. מצחיק איך שגם לרשת מנוליינת הצבועה צבע לבן עובשי, אפשר
לקרוא קיר.
לאחר אפיסת כוחות מתמשכת, הוא החליט להשיט את ידו החתוכה
והמדממת אל השידה הימנית למיטתו, שמרוב צפיפות, היה נדמה לו כי
השידה נכנסת אל תוך הקיר ולקח ממנה שקית מים עדיין קרה, מה
שהיה לילה לפני כן, שקית קרח לכל מקרה שאפו יחליט לדמם שוב.
הוא המשיך "ילדה קטנה והזויה. מה עשיתי לך? מה עשית לי?"
והושיט את ידו לשידה השמאלית בתקווה להצליח ולהגיע אל המראה
הקטנה שעליה מונחת, בצורה כמעט מושלמת, שורה קצרה ארוכה
ולבנה.
אחרי הקריז שהתעורר איתו, כמעט הרגשת אופוריה מלאה אותו
כשהצליח בהושטת יד, להגיע אל השידה.
שוב, כאילו לעולם לא פסק, אותה הרגשה מוכרת חדרה לתוכו. הרגשת
הכימקל נכנסת אליו ומשחררת אותו מעצמו.
הוא עצם לאט את עיניו וראה מאות זוגות עיניים, חלקן שטומות,
דבר שהביא לו נחמה כל שהיא, שבוהות בו, שופטות אותו מכל
כיוון.
אורות זרקורים משני כיוונים נגדיים נדלקים בחוזקה ומאירים עליו
באור לבן הגורם לו להרגיש כמו חלק מתמונה קפואה.
השחר המשיך לעלות והבזק של אור מבין החריצים שבין העיתונים הכל
כך דהויים, הזכיר לו מה הוא עושה שם, באותה דירת חדר מטונפת.
הדבר נראה לו הזוי כל כך והוא בכלל התקשה להאמין בכך.
לפתע נגלה מראה אליו או יותר נכון, זיכרון שלו, יושב תחת עץ
עבה כמו גוויה מוטלת בחושך מוחלט.
בזמן שהעננים החלו להתפזר בצורה שנראית כמעט מתוכננת. איך שענן
בצורת אותו אי שנראה במפה ההיא, אז, מתרחק ממנו ומותיר צל שחור
לחלוטין על ההרים החשוכים, דבר שנראה לו בלתי הגיוני כאשר חשב
על כך שוב.
הזיכרון על אותם עננים סגולים ביום שנראה כאילו האדמה בולעת את
השמיים, נקטע ע"י יבבות ממורמרות שמלוות בשיעולים כבדים ואפילו
שיהוק מידי פעם. הוא עצר את נשימתו רק בכדי להשאר שקט. עכשיו
נשמעו גם דפיקות על הדלת ומלמולים שאומרות לו בשקט "אתה שם?
בבקשה תהיה שם, פתח לי בבקשה את הדלת, אני מבין עכשיו על מה
שדיברת אתמול, בבקשה תפתח את הדלת, קר כל כך עכשיו."
אבל הוא המשיך לשכב ונשם בשקט מוחלט כדי שיחשבו כאילו הוא
איננו.
ושוב נראה לו דבר כמציאות ושאין דבר המפריד בין אחד לשני, הוא
ראה עצמו שוכב בחדר לבן, בלי חלונות אפילו ככה שאין צורך לכסות
אותם בעיתונים. קירות מרופדים,
איזו נוחות!
ורק הוא שוכב על הרצפה, אפילו בלי אור שמש שצריך לחסום.
איזו מותרות!
ושוב מדבר "זונה טיפשה, מתי תביני? את לא יכולה בלעדיי. כלבה
מזדיינת."
עכשיו מנסה להרים את עפעפיו הכל כך כבדים, ואז הבין,
כי אין לפתוח. ואין מה לעצום.