את בטח בוכה עכשיו.
אפילו אומרת שיש בך מין כעס.
צועקת לעצמך בראש, גם ככה אף אחד לא מקשיב, מה זה משנה אם
תגידי לעצמך בראש שהכל יהיה בסדר?
אז כן, היו בך ציפיות שאחרי 6 שנים שזה קרה, 5 שנים שאת באותו
תהליך את תהיי מוכנה להכל.
וסוף סוף תוכלי להגיד שאת מאושרת.
אז מה מונע ממך לעזאזל לחייך?
את הולכת ברחוב, מחייכת חיוך ובפנים בא לך למות.
אולי תביני כבר שאת צריכה לעשות משהו עם עצמך,
משהו שיעשה לך קצת טוב?
תמיד את אומרת דברים באוויר, שתשפרי את המצב,
שלא תיכנסי לדיכאונות יותר,
את אומרת שיצאת כבר שנים מהסרט של לפגוע בעצמך,
שאת ממש לא צריכה את זה.
ממילא את אומרת כל הזמן שאת מרגישה כאילו שאת מרחמת על עצמך.
אפילו שאני יודעת שאת לא.
אז מה אם אמא שלך בטוחה שרק אם תתחילי בשינוי מסוים בחיים שלך
(וכן, כרגיל היא מתכוונת לזה שתעשי כבר דיאטה) רק אז יהיה לך
טוב, אז זה מה שאת חושבת?
אז מה אם אחיך בטח בטוח שאת עושה את כל זה רק בשביל תשומת לב,
למרות שאת לא עושה כלום?
את ככה קרובה להגשים חלום,
את סיימת תקופה ארוכה מאוד של משהו שאת כל יום היית צריכה
להתעסק איתו,
וגם על זה יכולת להגיד שזה הרס את היום שלך.
אני חופרת לך שלוש שעות כבר, על כמה שאת צריכה לעבור את זה
כבר,
אז אולי תעשי משהו?