הנה אני, כרגיל, עוד יום, אחרי ארוחת הצהריים. לוקח מקל עץ,
MP3, והולך לשדות הירוקים שמעל ביתי. מאמין בדברים שונים כשאני
שומע את שירי.
משחק קצת, נזכר בעברי, ויוצר סרט על עברי ועל ההתגברות שלי
עליו.
שומע שירים, ויוצר את הסרט מודבק עם השירים. אני רואה שדות
ירוקים מלאים בשיבולת שועל עד לבטני, מרגיש געגועים וסימני
בכי, מרגיש עצבות. שדות ירוקים לפני. מה זה? שכחתם? אלו חיי
באביב.
נעלם החורף, אומר שנעלם הרגש. רק צבע ירוק יש עכשיו, כזה שגורם
לי לא פחות עצב מפעם. שירים הם קצב אחיד שנוצר בשביל שינוי
הרגש שלך.
בחורף שירים משפיעים עלי, עכשיו האביב משפיע עלי יותר. כך אני
מרגיש.

אני עדיין חי בעולם הזה! אני רוצה להשתולל, ליפול, להתרוצץ,
לצאת, להפוך לילד! אך הלוואי שזה יהיה נכון.
וזה הדור שלנו? כן זה הדור שלנו!
דור של אנשים שלוחצים על כפתור.
דור של אנשים חארות.
דור שיושב מול קופסה מזויינת.
דור שלא רוצה לחיות.
אם אנחנו אומרים שאין טעם לחיים, איזה חינוך אנחנו מקבלים?
חינוך מהורים עצלנים, שיכורים, שהדבר היחיד שהם רוצים לעשות
חדש בחיים זה לעשות מטלות.
מה זה חבר'ה? איפה האקשן? אתם לא חיים. אתם בכאילו חיים. אתה
מול החיים, מול החיים המרובעים האלה, שמה הם עושים?

קופסה או חיים? מה נשמע יותר הגיוני לבחור?
אלו חיי בכלל -
חוזרים מבית ספר, אוכלים, מדברים קצת, רואים טלוויזיה, משחקים
במחשב, אוכלים ארוחת ערב, מדברים קצת, והולכים לישון.
וחוזר חלילה, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה, וחוזר
חלילה, וחוזר חלילה, והלוואי-חס!