היה היה כלב ששמו בגיא. אני, שחף, וידידה מהילדות שלי, עידן,
הלכנו לדיר של דוד שלי, שבו בגיא היה עם עוד גורים שונים. אני
ועידן רצינו לגנוב אותו, ואכן עשינו. אנחנו היינו רק בני 4-5.
אני, כשלקחתי אותו, אמרתי: "מעניין מה יקרה אם אני יזרוק אותו
לנהר", וזרקתי אותו לנהר יבנאל. הוא לא מת, הנהר לא היה משהו
חזק במיוחד, אז כשהוצאנו את בגיא, היה לו מעין משהו ירוק על
העיניים, נראה כמו ירוקת. אי היה אפשר להוריד לו את זה, גם
כשהיה גדול. אולי גנבנו את בגיא הגור, אך תפסו אותנו על-חם,
והחזירו את בגיא לדיר.
בדיוק ביום הבא, סבא שלי נכנס לביתנו ורצה לתת לנו במתנה את
בגיא. ולקחנו אותו. זה היה כמו נס בשבילי, כי מאוד רציתי את
בגיא. הוא היה מאוד חמוד. הוא היה לבן ושמנמן חמוד כזה. מעולם
לא התאהבתי בכלב כזה.

אחרי כ-3 שנים, שעברנו לבית אחר, לדירה אחרת, בגיא כבר היה
גדול וארוך כמו כל כלב רגיל.
באותו זמן גם היכרתי חבר. שאיתו היינו משחקים עם בגיא המון!
היה לי ולבגיא זמנים מטורפים וטובים ביחד. בכיתה ד', גיל 9,
כעבור 5 שנים מאז שקיבלנו את בגיא, ביום שבת ואני זוכר מצויין,
יצאתי לבחוץ בבוקר וראיתי את בגיא יושב לו בכיף על הדשא.
כמובן, כמו כל משפט שאני אומר לחיות מחמד שלי: "בוקר טוב,
בגוש!" ככה הייתי קורא לו. שלושת המילים הללו הם המילים
האחרונות שאמרתי לבגיא. אחר-הצהריים, הזמנתי את חברי לשחק איתי
יחד במחשב. הוא בא. שיחקנו עד הערב... אך לא היינו עם בגיא.
וגם לא ראיתי את בגיא יותר, כאילו הוא נעלם, לא חיפשתי אותו
ולא-כלום.
ב-8:05 בערך ואני זוכר טוב מאוד, אני הייתי שקוע במשחק מחשב
שלי, כשאמא שלי נכנסה לחדרי בצעקות ובבכי: "שחף, בגיא מת!!!"
אני, שהייתי כל-כך מרוכז במשחק, כאילו לא ידעתי כמה שזה אכפת
לי. ולא התייחסתי לזה ברצינות רבה, אך כן ניסיתי להגיד לעצמי
שזה אמור להיות רע. "מה??" אמרתי בכאילו התעניינתי בנושא.
"בגיא מת!" אמא שלי חזרה בדבריה. אל תוך הלילה, שעוד התחלתי
לקלוט שבגיא, החבר החמוד שלי שתמיד היה לצדי, שתמיד אהבתי,
שתמיד שיחקתי איתו, פשוט...מת! מילה אחת שכוללת דמעות,
געגועים, כעס, בכי, עצבות וכו'...
כל יום, עד כיתה ה' ואני בטוח עד כיתה ה'! בכיתי בלילה
כשהתקלחתי.
החבר הכי טוב שלי, מת. "בוקר טוב, בגוש!", אם הייתי יכול להגיד
את המילים האלו שוב, הייתי שמח. בוקר טוב, בגוש... בוקר
טוב...
אני עדיין מתגעגע כשאני רואה את התמונה שלו.
יש לי כלב חדש, קוראים לו סימבה. דומה שתי טיפות עיניים
לבטהובן. גדול, חום-לבן-שחור, מתוק שמן כזה. אבל יש בעיה
אחת-זה לא אותו דבר. בגיא מת, ואני גם יודע למה. זה בגלל
השכנים שלנו. הם הרעילו אותו.
הירוקת בעינוי עדיין קיימת. אפילו בגופתו המתה, זהו היה גורלי
לזרוק אותו לנהר כדי שיהיה לו את הירוקת. כדי שצלקת-אהבה ממני
תישאר איתו גם
אחרי מותו. שיידע שאני אוהב אותו לנצח.
אני בטוח שעכשיו כשאני מדבר עליו, הוא מסתכל מלמעלה ואומר:
"וואו... הוא דואג לי..." ואני רק רוצה להגיד לו כמה שאני אוהב
אותו...
פעם אחרונה! אני בטוח שהוא ישמע אותי!
איך זה לאבד חבר יקר... קשה.