כשהוא אומר להתראות. הלב כאילו נשבר, כאילו ננעץ באלפי מחטים.
האויר יצא מהריאות, אני לא מסוגלת אפילו לענות לו.
והוא לא מבין מה קרה לי, לא מסוגל לחשוב אפילו שאני כ"כ אוהבת
אותו.
ואין זו אהבת נעורים, זוהי אהבה בוגרת, אהבה שאתה מוכן למות
בשביל בן הזוג.
אף אחד לא מבין אותי.
הם אומרים שהוא מבוגר מדיי בשבילי, שזה קשר בלתי אפשרי. כשאני
לא מקשיבה מנסים להסביר לי שהוא עוזב, נוסע, עובר לגור בארץ
אחרת ואני לא אראה אותו יותר.
אבל לך תגיד ללב שלך מה להרגיש.
הוא לא יפה, בקושי נאה אפילו. אבל יש לו ניצוץ בעינים, ומין
כריזמה כזאת, שעוד לא ראיתי אצל אף אחד.
לא יצא לי אפילו לדבר איתו מקרוב כ"כ, אבל לפחות הוא לא כמו
איזה כוכב טלויזיה שאתה יכול להעריץ, אבל אתה יודע שאף פעם לא
תפגוש.
הוא דמות ממשית. אדם שיוצא לי לראות כל יום, וכל יום שאני רואה
אותו, אני רק אוהבת אותו יותר. וכל יום שהוא הולך, אני
מתגעגעת, והלב בוכה.
כשהוא יוצא מהחדר אני מסובבת את ראשי. רק לחישה, שאפילו הוא
בקושי שומע נלחשת מתוך שפתי:
"להתראות המורה".