כלואה.
בין 4 קירות.
לא יכולה להראות פחד,לחץ ולא להתמוטט,
ובטח שלא לצאת.
מרגישה פספוס, עייפות ואפילו אכזבה.
ועדיין צריך להשאר עם החיוך ובלי דאגה.
הקירות מוחצים ואני בפנים,
ואין מי שיעזור, ואין איתי שם אף אחד.
המקום הזה,
שמצד אחד היה לי כבית
ועדיין כן, לפי השעות שאני נמצאת שם.
אבל מצד שני לקח לי 90 אחוז מהחיים, מהמרץ, מהאנרגיה,
ובעיקר ממני.
90 אחוז שנכנסים לכל תחום בחיים, בכל זמן בכל מקום,
ואין דרך להתחמק.

עול על הכתפיים ותרמיל ביד.

הפספוס מכה בשני מובנים:
מובן ראשון - בפספוס מהחיים מהדברים שבאים והולכים,
את הדברים שאני לא יכולה לעשות,
מהאנשים שפספסתי וקשה לי לראות.
מובן שני - הפספוס שנובע מהעייפות, הפספוס בידיעה שאולי אפשר
יותר טוב, הפספוס שיכול להיות שלא עשיתי את זה הכי טוב.

עייפות משתלטת לי על החיים,
העייפות מההודעות מהישיבות ובעיקר מכל הדברים,
והציפיה למיטה בכל יום גוברת,
ועדיין צריך להראות נמרצת.

אכזבה זה הבעיה הכי גדולה,
הרגשה גדולה שפשוט כל הזמן ישנה.
אכזבה מעצמי בכל מובן.
אכזבה מזה שהחיים שלי נלקחו וזה נראה כנטישה,
אבל למעשה אני כולי גמורה.
אכזבה שאני אוהבת אותם, אך פחות מראה.
אכזבה מעצמי בתפקיד, בידיעה שלעולם אני לא אדע אם באמת זה
נכון, או אם אני לא טועה.
אכזבה שאין שם אף אחד באותה סירה

התפקיד מעלי נישא,
ולמרות שקצת קשה לאחוז
ואין מקל הליכה,
לקחתי תרמיל
ויצאתי אל המסע.