את פורסת מולי את כל התחושות שלך.
פורסת על גבי שולחנות.
שולחנות שולחנות עם מפות לבנות שעליהם יש פחד, אהבה ואפילו
ספק.
מפות לבנות("עדיף עם פרחים אדומים אדומים")שיהיה כמה שיותר
יפה.
כמה שיותר נוח בכדי שאני יוכל להתמודד.

שולחנות שולחנות
קוי אופק של עץ מלא עד שכבר אי אפשר לראות ברור.
(עשית שואה לעצים רק בשביל שדברים יהיו ברורים.
ואני(!)אמור להרגיש אשם?!).

זה בסדר
אני מבין
יש בך המון תחושות.
אבל
שתדעי,
שגם בי יש המון ויום יבוא וגם אני אפרוס.

קשה לי.
אני לא אשקר לך.
קשה לי כי בסוף שמפנים את הכל
הם
נשארים שם.
השולחנות.
והם לבד
והם עירומים.
שולחנות שולחנות בלי מפות לבנות ופרחים אדומים.
שטחים פתוחים של עץ מלא ועליהם חריטות של אמת.
(כמו שהיינו עושים עם מפתח כשהיינו קטנים)
חריטות של כל מה שנמצא מתחת לפני השטח.
כל מה שאנחנו צריכים להגיד אבל מפחדים.

אנחנו בורחים.
אנחנו בורחים לכמה שיותר יפה וכמה שיותר נוח.
שולחנות שולחנות.
מפות לבנות.
פרחים אדומים.
רק שנתמודד.
רק שיהיה יותר קל.
יותר נוח.