...לתלות אותם היום.....


זיהיתי את ריחה, על-פי ריח אניצי הזהב בשערותיה.
כרמית אהבה לכרוך ספרים.
היא אהבה את הכריכות העבות,
אלו שגרמו לה לחוש בעומקו של הספר.
כך אהבה לבחור ספריה, בספריה העירונית בראשון.
כריכות רכות תמיד נראו לה זולות כאלו,
מין ספרי אגאתה כריסטי נחותים שכאילו שתמיד ריתקו אותה.

כרמית הייתה בטיפול.

גב' ק. ה-פסיכיאטרית המחוזית של תל אביב-יפו חיכתה
למפגשים הדו-שבועיים עם אישיות מורכבת זו בקוצר רוח.

מפגשים אלו היו מלאי רגש, זעם ודרמות.
באחד המפגשים התלוננה המרוקאית הגזענית
שהיא שונאת את שמה כי לא יכולה לשמוע שמות שניגמרים
ב-אי-ת יפית, חוחית, רונית...

אבחנה ראשונית קלינית ליישות האאוטסיידרית העונה
לשם כרמית הייתה ריבוי אישיות, או בשפת העם
משוסעת.

לאחר פיתרון מספר תסביכים אדיפליים
זכתה המשוסעת לקבל זהות חדשה ולהשתחרר מהעול הכלכלי.
מיותר לציין כי גב' ק. הנכבדה החלה לפגר בתשלומים לקבלן
שבנה את אחוזתה החדשה ברישפון רבתי.


שלל הפרצופים המקומות והחוויות שמילאו את מוחה השרוט
,חסר הגבולות, הצליחו רק לעיתים לספק את תאוותה
הבלתי נידלית לשעשוע .

בעבודתה במשתלה השכונתית אהבה את ריח האדמה,
את רעננות העשב ורטיבות אגלי טל הבוקר,
אותם הייתה מוחה בשמחה תוך כדי הפטרת
"בוקר טוב יקירי, איך עבר עליך הלילה?...".

כל זן צמח חדש ריגש אותה,
כתינוק חדש שהגיח לאוויר העולם.

ציפורניה מלאות הבוץ היוו איום תמידי
לשרית המניקוריסטית
מז'אן-ז'ורס אליה הייתה מגיעה
לפחות פעמיים בשבוע
"אוליי תיגזרי כבר ציפורניים", ניסתה פעם שרית
להקל על עומס עבודתה,
המבט הזועם אותו קיבלה בתגובה גרם לה להבין
שכנראה תיצטרך להתחיל
לסנן שיחות מלקוחתה המועדפת...

"הבאתי לך 3 קילו היום...", הסיט את תשומת ליבה
לפתע קול גברי.
מנעד קולו גרם לה ולצמח בו טיפלה לבהלה פתאומית,
הזלזל אותו ליטפה החל לצנוח לפתע.
"היבהלת אותו...", מחתה את העפר ממשקפיה בזעף,
תוך כדי שהיא מנסה להיטיב לראות מיהו החצוף
שמפריע לה בעת התייחדותה עם הצמח החביב עליה .

אני דניאל, הציג עצמו סוכן הדשנים החדש.
"אני זהבה, ענתה בחוסר חשק,
"למה רק 3 קילו, סגרנו על 3+1..." המשיכה
"גיברת זהבה, פה זה לא שוק, אחרי שפעת העופות
כל הח'ברה שלי טסו לתאילנד חזרה,
התחילו להגיד: "קשה, קשה, אין שפה, אין עבודה...",
המשיך בחיוך...
"אהה, חשבתי שמשטרת ההגירה פתחה כח חלוץ חדש מיוחד
ופשטה על נווה שאנן", ענתה בלעג.

"היה לי פעם חתול סיאמי...", מלמלה, ניזכרת לפתע  בלואיס,
שמת ונקבר ביער אוסישקין בשיבה טובה.
"או, גם את כמו כל הישראלים הפרימיטיבים שעדיין
חושבים שתאילנדים אוכלים חתולים?"
"לא כלבים ולא חתולים. עזוב 'תי באמאש'ך...",ענתה ברוגז.
"טוב הבנתי שאת בקריז היום, אז אני יעזוב אותך באמת,
מי חותם לי על החשבונית?", ענה ברוגז.
(איזה שרוטה, חשב בליבו)
"כנס למשרד חפש את בטי.", השיבה והמשיכה
להתייחר עם הצמח, נכנסת לסרטים על השבעה.

"או, לואיס, מה הייתי עושה לך...", ניזכרה בימים יפים יותר,
בהם עוד אהבה בעלי חיים.
בימים של לפני השבעה, כשכרמית הייתה חוזרת
לדירתה החשוכה,
הייתה חולצת מגפיה הלבנות,
משתרעת על הספה ליד החתול שהתנמנם לו בשלווה
ומעירה אותו בנשיקות.

כרמית ישבה לה בדירתה הריקה, מסתובבת מהמטבח,
לטלביזיה, לעיתונים, למקרר וחוזר חלילה.
אחרי יום עבודה מפרך שכזה היה לה בדרך כלל משעמם.
קשרים חברתיים היו משהו שהיה מעט גדול למידותיה,
מתוך ביישנות פנימית שכזו אהבה להתבודד.
העדיפה לתחוב אפה בספרים ומשם להמשיך
להזין את האובססיות שלה.

מאז מותו היה לה קשה ליצור קשר נוסף עם בעלי חיים,
לאחר השבעה החלה לעשן בטירוף,
הניקוטין עזר לה לזכך את צערה.

ואז היא גילתה את עולם הצמחים.

למחרת בבוקר כשהגיעה לעבודתה חשה שמשהו נורא קרה,
בטי עוד לא הגיעה, והיא הייתה לבדה במשתלה,
מחכה לטירטור ה-205 של הרודנית, שתיפתח את המשרד.

בינתיים החליטה להגיד שלום לצמחים  בחלקה (פנימית) ג' ,
היא דחפה את דלת העץ המצופה פלסטיק ונכנסה למשתלה.

ריח זר של ריקבון החל להכות בנחיריה עם כניסתה,
שרון, הצמח החביב, עליה שכב לו כך מחוסר הכרה,
מחובר למכונות ההחייאה.
לצידו הייתה זרוקה שקית הדשן החדש אותו הביא האיכר.

סביב סביב חירחרו הצמחים, משוועים לאוויר.

בצווחתה הרמה הצליחה לקרוע את הפלסטיק שעטף את המחלקה.
היא הוציאה את הטלפון הנייד שברשותה
ואצבעותיה הרועדות לחצו על Send.
"מה?..." ענה לה קולה המנומנם של בטי מהעבר השני...
"תגיעי מהר, 007, יש אקסים...." צווחה לשפורפרת.

מתים  (המחבר)

היא חטפה את השקית הצהובה של הדשן החדש ממנו חייכה
גולגולת נמר והחלה לעבור  במהירות על
מרכיביה (הפעילים מאוד...).
"הדשן מורעל..." , שלחה sms בהול לבטי.
אני צריכה אנטי-דוט...חשבה במוחה הקודח.
היא החלה לפשפש במהרה בזכרונה אחר פיתרון הולם
למצב החירום...

נוגדן

טוב, כנראה שאין ברירה, נתקשר לרוצח הבז'ולה אמרה לעצמה בכעס
"דניאל, צרחה לפומית, חבל לך על הזמן,
כולם פה גוססים...מה זה הדשן הזה?!
אתה..נישנקה, אתה..נישנקה..אתה-
חתיכת רוצייאח! צווחה לשפורפרת, מסדירה נשימתה.

"תירגעי גיברת זהבה", השיב האיכר באדישות...
"מה להירגע, מה? אתה רוצח מתועב, זה מה שאתה...".
"רוצה לבוא לחווה שלי?, זה פה קרוב...", המשיך במתק שפתיים.
"תגיד, יא שרוט, הצמחים פה כולם גוססים
ואתה מנסה להתחיל איתי?!"
"הרגע, קמתי, מה את צועקת..", ענה בפיהוק...

"אם אני יבוא אליך עכשיו, מה תעשה לי?!", ענתה בהתגרות,
משחק שמייד הבינה שנחוץ לשחק כדי להשיג את מבוקשה.

"ייתן לך את האנטי-דוט", השיב באפאתיות
(לא סובל את הגזורה הזאת, חשב בליבו).
"אין בעיה, אני בדרך..." לחצה בחוזקה על המקש הירוק

מוזר שבטי לא הגיעה עדיין וגם לא חזרה אליי,
חשבה בליבה, בדרך כלל היא באה לפני,
מה קרה היום? אולי מישהו מת לה במשפחה אז היא לא הגיעה
לעבודה...", ניסתה לשווא לשעשע עצמה באפשרות בידיונית,
כדי להפיג מעט את הלחץ....

זהבה פתחה ונכנסה במהירות לרכבה,
תחבה את הסלולארי לדיבורית ופלטה
עשן סמיך וחריקה לאוויר העולם.
הדם המרוקאי שלה ביעבע בלחץ סיסטולי מטורף,
היא הוציאה את המגולגלת המוכנה שלה
וגמרה תוך שנייה.
ואז היא נירגעה.

רגע, חשבה לעצמה, אני בכלל לא יודעת איפה הוא
גר האיכר השרוט הזה.
היא פישפשה בשיחות היוצאות והניעה אצבעה לכפתור.
אך ה-Send לא הגיב, שיט,
כניראה הוא נשבר בשיחה האחרונה.
זהבה הייתה מיואשת.

היא עצרה את ריכבה באמצע השדה והחלה לבכות...
"בוקר טוב יקירה", שמעה מאחוריה  קול מוכר.
היא סובבה ראשה לאחור וראתה אוהל ל-4 ממנו צצו
2 ראשים מחייכים.

בטי ודניאל, דניאל ובטי...

"רוצחים, אתם עבדתם עליי..." הבינה מיד.

"במלחמה כמו במלחמה, השיבה בטי בחיוך,
כשדניאל מלכך את אוזנה, מוציא ומכניס קצת דונג צהוב...

"איזה מלחמה, כל פנימית ג' הלכה
בגלל השטויות שלכם...",היתייפחה.

"ואוליי רצינו שהיא תילך?", הפתיע אותה דניאל בתשובה.

"אבל למה???
     
             למה???", הדמעות חנקו את גרונה....

"ראינו שאת נקשרת מידיי, "ילדה יפה שלי.", ענתה בטי.

"מכירה חי, צומח דומם?" התלוצץ דניאל?

"די, דניאל, זה לא צחוק...תיראה ת'ילדה...", היסתה אותו
מייד המכוערת.

"נתפלל לנשמותיהם",
פסקה בטי בהחלטיות.

דני תחב ידו לאוהל והוציא בקבוק בוז'ולה.

"סברי-מרנן..."

"לחיים!"

ודניאל רק חייך ושתה מהיין.