אני יודעת לאיית ולהגות את המילים הללו בדיוק רב וכואב.

תסכול.

מרירות.

אני יכולה לחייך ולצחוק מבדיחות חסרות טעם ולחזור לדף
השירבוטים שלי, ובינתיים בלב לחשוב אותן גדלות ומתנפחות עד שלא
נותר מקום לאדם שיציל אותי ממכאובי.
הבט, אני אפילו מסוגלת לא להגות מילה אחת ותראה אותן כתובות על
כל גופי, הוא מכווץ בפינות קצת, שמת לב? זה בגללך חמוד שלי.

תסכול.

מרירות.

כמה אנחות רווחה הריאות שלי מכילות? התהליך הזה לא נגמר, הוא
ממשיך וממשיך ונוקז ממני עוד דם ועוד תא לבן קטן הולך לו
לאיבוד על רצפת חדרי.
השיגעון שלי מתחיל לתפוס צורה ברורה. יותר מדי ברורה, כמו שמש
שמסנוורת ביום שיצאתי מהבית שלך ב7 וחצי בבוקר אחרי לילה של
שיכרון חושים.

אני רוצה אותך. רוצה אותך עלי, כובד גופך משתק אותי קמעה ויהיה
קשה לי לנשום. רוצה שתנשק אותי ותיגע בי ולא תפסיק לאמץ אותי
אליך.

אבל אתה לא רוצה אותי, וזה כואב כל כך, אני לא יכולה להמשיך
בחיים האלו אבל אני ממשיכה בכל זאת, כי אם לא, אני אפול לתוך
קופסא שחורה ללא חמצן ואהיה בייסורים נוראיים.
והקופסא שחורה ואטומה היא, אין לה תשובה בשבילי. היא ממשיכה
ללחוץ עלי אבל לא גורמת לי למות, כמו אלמנה שחורה שעוקצת ומחכה
לקץ האיטי שיבוא אל קורבנה בחיבה.

"לא יודע, אוקיי, מה את רוצה, לא עכשיו, כן". הכל תשובות קצרות
וכל כך מייסרות ואתה לא מוכן לדבר איתי.

למה אתה הורג אותי עם סכין קהה?