"עומרי, אני מצטערת, זה נגמר". שתיקה חלפה על פניהם. פניו
ההמומות של עומרי נשארו קפואות, הביט עם עיניו הדומעות בעצב
בעיניה הכחולות של דנה.
הוא היה בשוק נורא, לא ראה הפתעה כזאת באה לפניו. הרי רק לפני
שעות ספורות שמע את המילים "אוהבת אותך" יוצאות מפיה.
הוא לא האמין, אחרי שלוש שנים של חברות זה נגמר. שלוש שנים של
קשר, שלוש שנים של אהבה, ידידות, אמון, הנאה. שלוש השנים
המשמעותיות ביותר בחייו. שלוש השנים הטובות ביותר בחייו, הלכו,
נעלמו, כאילו לא היו.
עומרי לא הגיב, לא אמר מילה. הוא לא מצמץ, לא השמיע קול, לא
נשם, לא זז, לא כלום. עמד במקומו קפוא, המום, שבור, מבולבל, לא
מבין איזו פצצה כרגע נפלה עליו.
זמן רב הוא עמד שם, עמד במקום מול דנה ללא תזוזה. כל שנייה
הרגישה כמו שעה, כל דקה כמו שנה, כל רגע בשבילו היה כמו נצח.
הכל זז באיטיות רבה, כל תזוזה של דנה לקחה שעה בשבילו.
דמעות היו בעיניו, וככה, לאט לאט באיטיות רבה הרגיש דמעה רטובה
ולחה נוגעת בפניו, עושה את דרכה על פניו, כך באיטיות רבה, עד
שהדמעה הגיעה לסוף פניו. ואחריה ירדה עוד דמעה מקצה עינו, עושה
גם כן את דרכה על פניו, מרטיבה אותן. דמעה קטנה רטובה ולחה
ממליחה את פניו.
ויחד עם הדמעה הזו הגיעה עוד דמעה, ועוד דמעה. עוד כאב ועוד
כאב. ולפני שהוא שם לב לכך פניו כבר היו רטובות ומלוחות, עוד
ועוד דמעות ירדו מעיניו האדומות מרוב בכי.

דנה התקרבה אליו, כך לאט, הרגיש את חום גופה מתקרב כך לאט לאט
באיטיות. לבו התהפך, פרפרים בבטנו, החל לרעוד, לשקשק. כל כך
התרגש.
שפתיה של דנה התקרבו לפניו, וכך נגעה בפניו הרטובות מבכי. נשקה
לו נשיקה קטנה שאיתה היא סחפה את כל עולמו של עומרי. רעד כה
גדול הרגיש בגופו, כל בטנו היתה הפוכה.
"אני מצטערת", לחשה באוזנו. אך עומרי לא הקשיב, הוא עדיין היה
שקוע בנשיקה הקטנה שנתנה לו לפני רגעים ספורים בלחי.
דנה הסתובבה, שערה השחור והגולש התנופף באוויר באיטיות רבה.
דנה הסתובבה והחלה ללכת.
עומרי המשיך להסתכל על דנה, על הצד האחורי של דנה. הביט בדרך
הליכתה, כל צעד שפסעה הרחק ממנו הביא עוד כאב ללבו. עוד צעד,
ועוד כאב, עוד יותר רחוקה ממנו, ועוד יותר עצוב. ודנה המשיכה
ללכת, אך עומרי במקומו, באותו מקום שבו שניהם עמדו כשהיא אמרה
לו את המילים הללו "זה נגמר". מילים שחזרו שוב ושוב בראשו "זה
נגמר" "זה נגמר" "זה נגמר"; מנסה לעכל, מנסה להבין את משמעות
המילים, אך לשווא.
עמד שם ולא זז, פסל קפוא עם מחשבות רבות, פסל עצוב, פסל כאוב,
פסל אפור ובוכה, פסל שנשבר, פסל אבוד, מבולבל.
הרוח החורפית והקרירה נשבה על פניו, העיפה את שערותיו ובלגנה
אותן. אך עומרי נשאר במקומו, לא זז סנטימטר, נשאר עומד ופניו
מסתכלות על איפה שדנה הייתה לפני זמן מה. נשאר עומד עם דמעות
בעיניו.

השמש שקעה, היה כבר חושך בחוץ ועומרי החל את דרכו הביתה. פניו
מושפלות, ראשו מורכן, מסתכל על האדמה והולך. לא מסתכל על כלום,
אך עיניו פקוחות. משחזר לעצמו שוב ושוב את תמונתה של דנה.
מחשבות רבות רצו בראשו "מה יהיה הלאה?" "היא חושבת כך כבר הרבה
זמן?" אך השאלה הגדולה שלא יצאה מראשו הייתה פשוט "למה? למה זה
קרה?" הוא עשה משהו לא נכון? מה גרם לה לעשות זאת? זה אשמתו?
אשמתה? הוא צריך לכעוס?
הוא היה מבולבל, עצוב, כאוב, לא ידע מה לחשוב.
"אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה... עדיף כבר למות", אמר לעצמו
שוב ושוב.
עצם את עיניו, לא ידע היכן הוא נמצא, ידע שהוא בדרך הביתה, אבל
בשבילו זה היה סוף העולם.
עצר באמצע הדרך והחל לבכות שוב. לא היה לו אכפת שזה לא גברי
לבכות "זו דנה, אני צריך את דנה!"

חריקה של מכונית נשמעה ברחוב היובל באמצע הלילה. מהר מאוד
הצטופפו שם המון אנשים סביב המכונית.
אך ליד המכונית היה לו נער בן 17, מדמם, כאוב, שוכב על הכביש
ללא רוח חיים.
"אמרו שהוא פשוט עמד באמצע הכביש והחל לבכות", החל לספר עד
ראייה, "ואז באה מכונית ו... טוב, נו, זה כבר מאוחר מדי, הוא
מת".