אני בן אדם רגשני מידי. מעטים הדברים שאני אדישה אליהם. או
שאני אוהבת או שאני שונאת. או שאני נמשכת ל... או שאני סולדת
מ...
אני אדישה רק לדברים הקטנים. אני אדישה לאנשים שיושבים סביבי
באוטובוס, או לאלו הניבטים אלי מהחלון.
בנסיעות ארוכות אני מסתכלת עליהם בשיעמום, הם מביטים בי בחוסר
עניין. העיניים נפגשות. מבטים מתלכדים. אחד מאיתנו יסיט את
המבט ראשון ובזה נגמר הסיפור. רוב הסיכויים הם שלא אראה אותם
שוב, וגם אם כן, הם כל כך חסרי חשיבות, שבוודאי לא אזכור את
פניהם גם אם אראה אותם שוב.
כשאני באוטובוס, אני בדרך כלל יושבת במושב שמאחורי הדלת
האחורית. ככה אני מוקפת בשני קירות זכוכית, או פלסטיק - החלון
לידי והזכוכית שמולי. הזכוכית הזו כמו ממסדת את האדישות שלי.
נותנת לי מסנן למציאות.
אני בן אדם רגשני מידי. מעטים הדברים שאני אדישה אליהם. אבל
הזכוכית הזו קשה ממני. היא כלוב ואזיקים שקופים שסוגרים אותך,
כמו התמכרות שאי אפשר, לצערי, להיגמל ממנה. (שני קירות זכוכית
מספיקים כדי לנוון את הנפש. המשרדונים בארצות הברית הוכיחו את
זה כבר).
לפני הרבה זמן, באחת מהנסיעות שלי באוטובוס, ישבתי בכלוב
הזכוכית שלי והאדישות שורה עלי כמו הילת קדושה של בתולה בציורי
ימי הביניים. כמו נסיכה במגדל בלי דלתות ישבתי באוטובוס,
ומהחלון ראיתי אביר על סוס לבן. שיערו הגולש הזהוב מונח בשלמות
על כתפיו הגבריות עטויות השריון. סוסו הצחור, גא וגבוה טפף
בקלילות לעבר החלון שהיה פתוח. הסתכלתי באביר בכמיהה. אביר
הביט בי בהערצה. עיננו נפגשו, המבטים התלכדו. פניו קרבו אלי.
נמשכתי אליו. רציתי שינשק אותי דרך החלון, שייקח אותי על סוסו
וייסחף אותי בסערה. לא אמרנו זה לזו מילה. לא היה צורך.
העיניים כבר אמרו הכל.
אנשים סיימו לעלות ולרדת מהאוטובוס והוא החל לנסוע. הסטתי
מאביר את מבטי.
ובזה נגמר הסיפור.