אני מסתכל באנשים שצוחקים לידי,
עם עיניים חמות,
ואני נושך את השפתיים התחתונות.
טיפות של דם נוטפות לי על החולצה.
אני שואל את עצמי בשקט,
למה אני לא יכול לצחוק כמותם?
ויש כ"כ הרבה מספרים, ומכולם אני האפס,
זאת בטח מתמטיקה פשוטה.

ויש כ"כ הרבה נגיעות,
ואני יכול להרגיש רק מכה.
חלום אחד לבן, בלילה שחור,
ואני אפילו לא צריך להירדם.

אני זוכר את הדרך לארון תרופות,
גם מבלי להסתכל.
אני טרף קל לדיכאון.
והמילים שזורות אחת בשנייה,
כמו העורקים והורידים שלי.
וכל פסיק ממני, וכל נקודה כואבת בי.

ואני על שולחן הניתוחים,
וכל אות ומילה חופרות בי,
ומגלות בי נסתרים, וגלויים.
ואצבע גדולה של רגשות,
מועכת אותי, כאילו שהייתי מקק.