מדהים.
אין ביכולתי למצוא את המילים אשר יעבירו את ההוויה שהייתה לי.
ימים רוויי כאב ומוות הומחשו דרך כל הניואנסים בשמונת הימים
האחרונים. דריכה על האדמה שסביי דרכו עליה לפני שישים שנה.
להתבונן בצריפי העץ ולהצטמרר.
המוח עדיין לא מעכל את הדבר הנוראי הזה, את היותו אמיתי. עדיין
כל כך לא נתפש וכל כך רחוק שנות אור ממני, מאתנו, הדור השלישי.
מעשה נוראי, אכזריות לשמה, מראות שמחלחלים לכל נים ונים
בגופי.
הליכת המוות של יהודי קטוצ'ין לעבר בורות ההשמדה. שמיעת "שמע
ישראל" מעצים את העמידה שמה, את הדמיון של זעקת העזרה, של
התפילה.
אירוני, איך נוף כזה נקי וטהור - שהלובן מתפרס על כל אורכו
ורוחבו - מצליח להיהרס בבבת-אחת בגלל טירוף של מישהו, בגלל
אנשים נגררים ומטורפים - איך לובן כזה מצליח להיטמא ולהזדהם
בשפכי דמים נוראיים ובלתי נתפשים של צרורות, של אלפים, של
מיליונים - של שישה ויותר?
איך מחנה ריכוז אחד, שממוקם בלב עיר, כמו מפעל יצור, ממשיך
ליצר עוד ועוד חבילות מוות ואיש לא דיבר, לא התנגד והחוץ שתק
כאילו כלום לא מתרחש, איך? כל המחנה נשאר על טיבו, כל המבנים,
המשרפות, תאי הגזים - עומד שם גם שישים שנה אחרי.
שאלות רבות מתעוררות בגלל המסע הזה, אין להן תשובות. אולי זה
שלב התהייה והשאלה, עד שכל המסע הזה יחלחל פנימה ואפנים את
הדברים.
פיק ברכיים ורעד בכל הגוף צמרר והעמיד שערות בגופי בעודי
מתבוננת בסרט באוושויץ אחד.
אנשים אנשים, שלא נדמים כבר כאנשים חיים, מתהלכים כמתים עם גוף
מעוות ורעב, נופלים ונשברים מהקור, מהרעב, העייפות, ההתעללויות
והתנאים לא תנאים.
מדהים איך אנשים שרדו את כל הזוועות, המראות, שרדו את כל זה
ונשארו איפשהו שפויים וצלולים.
בירקנאו עצום בגודלו, החלק של סבי וסבתי, כנראה, הרוס. חלקים
מועטים נשארו. גם הייתי בחלק קטן ממנו. שירותים שהם לא
שירותים, צריפים שהם לא צריפים.
פסי רכבת מכוסי שלג.
ואני שואלת: איך אנשים יכולים להמציא קונספירציה על היותה של
השואה? הרי ברור ויש הוכחות לכל הזוועות האלו, קרונות מסע של
גטו לודג', מיידנאק כמו שישים שנה, מבנים וצריפים ובורות הריגה
- איך מוח אנושי יכול לנסות להכחיש את המציאות הזו?
חלקים רבים הושמדו, כמו וורשה וטרבלינקה, אך הם ישנם. הוכחות
עדות של ניצולים. חומה הרוסה ושטח קירח באמצע יער.
היה קשה המסע הזה, זו כתיבה בדיעבד, לא הייתה לי היכולת לכתוב
יומן מסע. לוקחת איתי את מה שהזיכרון שלי רצה להכניס פנימה.
מבינה שהחיים הם קצרים, שיש מטורפים בחוץ, שצריך לנצל כל רגע
ולזכור מאיפה באתי, מה עשו לי ולא לתת לעשות את זה לאחרים.
כעס מהול בבלבול יש לי לגבי כל אותם מפלצות השמדה, אך לא אכתיב
את חיי על פי זה.
מעריכה ומעריצה את סבי וסבתי אשר ניצלו, הקימו משפחה ענפה
(שלטענתם זו הנקמה שלהם). מעריצה את אומץ ליבם לחיים, מבינה את
המעשים שלהם ואת הדאגות שלהם. אוהבת אותם יותר, כי אני מזדהה
איתם יותר, מבינה אותם יותר.
חושבת שהמסע הזה חשוב, למרות התנאים הלא ריאליים שהיו לי, כמו
הקור, למרות שהוא מעצים את המסע באיזשהו מובן. צריכים לצאת
אליו כדי לזכור מה קרה לנו, לאוו דווקא בגלל העם היהודי, אלא
מה קרה לנו כבני אדם, מה קרה לאנושות ולהימנע.