זה מוזר.
אין לי דרך אחרת להגיד את זה, זה פשוט מוזר.
אני הולכת איתך באמצע הלילה, ורואה את הירח, ונזכרת בדברים.
וזה מוזר כי זה כל כך רחוק ממני עכשיו.
נראה לי הגעתי למקום אחר כבר מזמן, ולא ראיתי, ועכשיו אני כבר
שונה.

צד אחד בי מרחף לו רחוק רחוק, מחפש לו עולמות רק שלו,
והנה צד אחד פה, כל כך קרוב, וכל כך מחפש לגעת בדברים האלה
שקשה להבין.
אני מתקרבת, אני אפילו לא יכולה להסביר איך זה קרה, שאני פה
ושם
אני לא יכולה למצוא את המילים הנכונות להסביר את זה.

אני מרגישה את המגע שלך על הצוואר שלי, מלטף אותי, היד עוברת
אל הגב, ועוברים בי זרמים כאלה, של עונג. בין הרגעים המוזרים
האלה,
שאני לא פה ולא שם.

יש דברים שאני לא יכולה להסביר, דברים שאני לא חושבת שאני אוכל
מתישהו להסביר, דברים שמקרבים אותי ומרחיקים אותי ממך.
אני חולמת על דברים טיפשיים וקטנים, דברים שיעשו לי טוב, ואני
לא מסוגלת לספר, או להסביר לך.
ואיכשהו הכל נוגע בך עכשיו, שזה טוב וזה רע, כי אתה פה.
אבל הנה אני מחפשת משהו שיהיה שלי עכשיו, כדי שאולי העולם שלי
שאני מגיעה אליו כל הזמן, לא יעלם, או לא יהיה המקלט היחיד
שלי.
זאת לא כתיבה עצובה, לא לטעות. זאת כתיבה של המחשבות בראש,
של כל הרעיונות, של כל המלילם שיש לי להגיד ולא אמרתי, של
הסיפורים והעולמות שליף והרחות שאצלי בראש עכשיו... אולי מישהו
יוכל להבין, כי אני לא יודעת כבר.


(29.3.06)