סירחין שלנו, הכפר, כופתר לחלקת אדמה אירופאית קטנה
ירוקה ויראת שמיים, כך לפחות הייתי מגדיר זאת לצורך העניין בו
ידובר.
עיקר האיכרים כאן עובדים עבודת אדמה חרוצה, ותחום התמחותם
ביצירת הדשנים. אין בעולם כולו חרוצים מהסוסים שלנו וחרוצות
מהפרות שלנו בעזרה ליצירת הדשן. הם אוכלים הרבה ומהר ומוציאים
הרבה ומהר כמעט כמו המהירות שבה נולדים אצלנו התינוקות כשמתים
הזקנים. ודשן יש לנו בכל מקום- יש באורווה, יש בחצרות של כולם,
במלונות של הכלבים, בבתים: בחדר האורחים, חדר השינה, מגירות
המטבח, ארונות הבגדים, ולעיתים אפילו בתוך הארנק נשמר, מחשש
לגניבה.
אתם מבינים, אנחנו פוחדים שמישהו עם עיניים מכווצות ולשון
משורבבת מלקקת שפתיים, יבוא פתאום באיזה לילה, בשקט- בשקט,
ששש... וייקח לנו את כל הדשן שלנו בלי לבקש רשות קודם לכן. זהו
בעצם החשש הגדול. ולמרות הכל חיים כאן המוני בני אדם, וחיות
שמנמנות- מנומנמות מטיילות בחצרות כל הזמן להנאתן! לא נסטה,
נחזור לעניין- מישה. כידוע, אני היחיד שיכול לפרט את פרוטו
בפרוטרוט ולפרוט לפרוטות, כן!... ובכן, הוא גר כאן זמן רב.
טוב, אז אתחיל.
וכך הסתיים סיפורו: מסתבר, שבבוקר יום שלישי הזה, בוקר חם
וחייכני משהו, נפלט לו מישה נרבניי בריצה החוצה מביתו. זה
הבית, כאן- מול האורווה, ובין העץ לטרקטור, מאחורי הכנסייה.
לא, בעצם זהו ביתי שלי! התבלבלתי. לא נתעכב, יש לסיים מה
שהותחל. אצלנו כאן יש סדרים של חשיבויות!
ובכן, מחזיק במזוודה שחורה כאשר מתוך המזוודה נדחף החוצה חוטם
ארוך כסוף של מטרייה שחורה, עצמו לבש מעיל שחור ארוך כאשר
מגבעת שחורה לראשו, צעיף שחור על צווארו, על פניו משקפי- שמש
ומגפיים שחורים לרגליו, וכאן עלי להוסיף שאילולא מכיר הייתי את
מישה, הייתי אומר שהוא מנסה לברוח מהכפר, ושהוא כלל לא נראה
כמו עצמו היום, אבל כידוע אני הרי מכיר ועוד איך! מישה אוהב את
הכפר- ידוע לכולם. לברוח, אין לו סיבה ולא צורך. הוא סתם הלך
לתחנת האוטובוס.
אח, כל פעם שמסתכלים עליו מוכרחים להגיד- 'איזה יופי'.
"איזה יופי!!!", צעקנו כולנו ביחד בכפר ומחאנו גם כף כשראינו
איך שמישה החליק את שערו לאחור ואיך הוא תיאם את כל הצבעים
לשחור.
מישה, מאז ומתמיד, נהג להתלבש בטוב טעם כי היה אדם בעל טעם
טוב, וטעם טוב בכפר שלנו נחשב, מאז ומתמיד, לטוב טעם. מישה היה
אדם נעים הליכות ומנומס. כל חוקי הנימוסין וההליכות שגורים היו
בפיו, וזאת גם הסיבה לכך שהלך ברחוב כמו שהלך. לפעמים הוא
הזכיר לי תרנגול כי הלך כה מתוח- זקוף, אבל אף אחד אף פעם לא
צחק ממנו מפני שהכירוהו כאדם טוב. הוא תמיד כיבד את המבוגרים
ממנו ומהם הוא קיבל את כבודו.
כמה נעים היה להסתכל בו כשעבר ברחוב, ונעים אף יותר היה לעבור
לידו מפני שתמיד היה עוצר, מכווץ את עיניו, מחייך, וקד קידה
נכבדה. הגב שלנו כבר לפני שנים החליט להפסיק להתכופף, עשה
קולות, אמר שנמאס, וטען שזה כבר לא בשבילו! ומישה נותר היחיד
בכפר, לדעתי גם בעולם כולו, שעוד המשיך לקוד קידות לכולם. היום
הוא מיהר. מישה היה גבוה (הכל כמובן יחסי) ומספרים עליו שפעם
קד קידה לאדם קצר קומה- ננס שבננסים, וכשקד את הקידה, התכופף
כנראה נמוך מדי, ופגע לננס בראש. הננס, כשחזר להכרה, קפץ על
מישה, תפס בצווארו והחל לחנקו. ומישה, המלאך הזה, לא נבהל,
ההפך הוא הנכון, הוא חייך בנימוס חיוך מיוחד, והמשיך ללכת
הביתה כשהננס תלוי לו על הצוואר כמו איזה יהלום על מחרוזת של
גברת עירונית מנופנפת שכל הפנים שלה צבועים בלבן ויש לה נקודת
חן מוזרה ובולטת ממש תחת הנחיר הימני.
טוב, הרי נרבניי רגיל היה להתעלם מצרות. אפילו באותו יום, כאשר
עבר ברחוב, אטם עצמו מהצרה שבה שרוי היה איואן טופוביי.
המגודל הזה, המסכן, ישב בפנים קמוטות עצוב ועזוב, כשכרסו הקטנה
בולטת החוצה מתוך חולצתו הקטנה, מוחו הקטן עייף, ואפו הקטן
מאדים. ישב לו המסכן באמצע הרחוב על המדרכה, שיכור כלוט, שבידו
האחת צפרדע ובשנייה שוכב כלב קטן. כן, קשים הם החיים מנשוא.
איואן, מאז ומתמיד, ניסה לזווג בין יצורים שונים ללא הצלחה עד
כה. משום מה עלה בדעתו לברוא יצור חדש. כן, כאילו מה שיש אינו
מספיק. גוש בשר מוזר היה איואן, ומצא תמיד פתרונות מוזרים
לבעיות מוזרות. אני עצמי מעמיד בספק את העובדה שאיואן חשב את
עצמו לאלוהים ושיש בכוחו לברוא חיים וכדומה כי כלל לא האמין
בקיומו של האל. רצון פשוט היה לו- לחיות כמו כל אותם האנשים
שחיים בעיר ולעשות ניסויים ולחקור ולגלות את השונה, החדש
והמוזר, ובקיצור- כסף. כך חשבנו כולנו בכפר. הרי תמים היה
בדעתו ותמיד נכשל בכל אשר עשה, ועשה רק שטויות, ושטויות עושים
רק בגלל כסף, אוי- ויי... אלוהים ימחל לו, ימחל- ימחל! אין אנו
כועסים עליו, זכותו לחיות כרצונו. כאן כל אחד חי כרצונו.
על כל פנים, התחלתי על מישה ולכן אסיים. איפה הייתי?
אה... כן- כן, כאשר הגיע מישה לתחנת האוטובוס שאליה מיהר באותו
יום, ראה שבאותה תחנה שבה הוא נעמד עומדים זקנים מרובים שמחכים
ככל הנראה לאותו אוטובוס. את נרבניי שלנו זה לא הרתיע על אף
שמיהר. הוא חייך חיוך דק ואצילי. תמיד היה מסתובב עם משהו שטני
על שפתיו הקטנות והיה לו גם אף- משהו גדול וארוך. נקצר. משהגיע
סוף- סוף האוטובוס, החליט מישה ברוב טובו, מתוך נימוס, לתת את
תורו לזקנים. שיעלו לאוטובוס לפניו מכיוון שהוא צעיר ולא ממהר
כי כל חייו עוד פרושים לפניו כמו אחת מאותן מגבות שמספרים
עליהן כי פורשים אותן על חול של חוף ים, והם לעומתו- זקנים
ממהרים שאת חייהם בדרך כלל ממליצים המבינים בעניין לקפל, לעטוף
בשקית צלופן, ולשמור במקרר או בארון בכדי שלא יתקלקלו, כי
נותרו להם... כמובן שאיני יודע כמה בדיוק, את הספירה עדיין לא
סיימתי, אבל כפי שהזכרתי כבר קודם- הם היו זקנים. ותמיד זה כך:
הצעירים רצים מהר אך לא ממהרים לשום מקום, והזקנים הולכים לאט
על אף שהם תמיד ממהרים לאנשהו. כך, ככל הנראה חשב לעצמו מישה.

"והרי תמיד ישאר מקום לשבת", דמיין, ולאחר מכן פתח את פיו לפהק
ובלע זבוב. הוא פקח את עיניו וניסה להבין מה קרה. לאחר שהבין,
חייך, כי שמח שפרות לא עפות. הוא נכנס מחויך כולו ונתעצב כמעט
עד דמעות כשגילה שכל המושבים היו תפוסים על ידי אותם זקנים
מאוסים. מישה, למרות שהיה נעים הליכות מנומס בעל שפתיים קטנות
ואף- משהו עם נוכחות, וחייך לעצמו לרוב חיוכים למיניהם, הוריד
את משקפיו וקימט את מצחו כשפער את פיו ושאף את האוויר שחנק
אותו לנוכח מראה שני הטורים הדו מושביים שבהם כחמישים מושבים
או שבעים מושבים או פחות או יותר מושבים שתפוסים על ידי זקנים
רועדים בשמחה.
"זה אף פעם לא קרה בעבר", חשב והמשיך - "ומה פתאום עכשיו, מה
פתאום?", מוחו השתתק, דבר שלא כהרגלו, והוא הוצף ברגשות.
פשי... כמה שהוא התרגש, מעולם לא ראיתיו כך, והעיניים- הו...
העיניים נפקחו ונפקחו וכבר מוכנות היו לדליפה. אפילו השפה
התחתונה הבוגדנית הזו החלה לרעוד לה. תפסיקי לרעוד, שפה
מטורללת, הפציר בה במחשבתו.
התחנה שבה אמור היה לרדת הייתה במרחק של ארבע שעות נסיעה
מביתו. מישה הוריד את אפו ועמו את ראשו, והאוטובוס המזופת החל
לנוע. הוא נעמד לצד הנהג ושנא עובדה זו. עם זאת, שנא גם את כל
מי שהתבונן בו, ומכאן ניתן להסיק כי הוא שנא את כולם. אני יכול
להבין את נפשו, כי הרי איזה מזל ביש היה לו למישה, לא רק שלא
היה לו מקום לשבת, היה זה גם אוטובוס ישן וחלוד כל כך עד שכל
אבן שהיה נתקל בה בכביש, אפילו הקטנה שבקטנות, הייתה מקפיצה
ומטלטלת את האוטובוס בעוצמה לא רגילה.
קשה היה למישה להתרגל למצב הקופצני, על אף שהיה מאוד משעשע
להתבונן מהצד, כן, הייתם צריכים לראות! הוא היה עצוב מאוד, או
כעוס, לבטח אחד משניהם. קרוב לוודאי כי היה משועמם עד להחריד.
דבר זה של שעמום מביא תמיד לעייפות שתמיד מביאה את האדם לחשוב
מחשבות פילוסופיות עמוקות על טבעו! עיניו של מישה נעצמו כמו
מעצמן, ראשו קדח ובעבע ממש מרוב מחשבות שכמעט התפרצו להן מתוך
פיו. הוא רק פקח את עיניו בעצבנות ושרבב משהו מבין שפתיו, לא
שמעתי מה בדיוק, וכמה חבל שלא שמעתי, מאוד רציתי לשמוע מה אמר.
אילו שמעתי, הייתי יכול לשתף גם אתכם, הקוראים, אבל באמת לא
שמעתי! אך ראיתי כי מיד לאחר שבחן את צדדיו בחשדנות, פתח בדו
שיח אילם עם עצמו. וכל זמן ששאל וענה לעצמו מבלי שהוציא מילה
מפיו, ניסר את האוויר בידיו כמו שחקן מחונן של התיאטרון, שפונה
אל בן זוגו ההזוי במחוות תנועתיות גדולות מן החיים. כולם מיד
הפנו את תשומת ליבם להתנהגות החריגה, המפליאה, ואיך אפשר שלא?
כן, כולם הסתכלו רק בו. אפילו הנהג הפנה מבטו מהכביש ולא יכל
להסירו ממישה, פשוט פער לסתות ובהה!
והנה, כך את עצמו מישה שאל, ולעצמו גם ענה:
"אדם שעומד באוטובוס כבר שעה שלמה, מה הוא אמור להרגיש?"
"את הכביש בוודאי, אלא מה, את הכביש!", כאן הוא הפנה את מבטו
כלפי היושבים-
"ומה דעתו על כל האנשים שיושבים?"
"הם לא אנשים, עכשיו הם כולם נראים לי דומים- דומים הם כולם
כמו משפחה של קופים!", כאשר צלצל מישהו שוב בפעמון, גבותיו
התרוממו. הוא הפנה מבטו כלפי מעלה-
"ומה יש לו להגיד על צלצול הפעמון? הזמזום הזה כבר הופך
לפזמון!", ועכשיו, לפתע נרעד, עיניו נתעצבו, גבותיו נפלו חזרה
למקומן-  "וודאי רוצה היה לשבת?"
"אה, מאוד... מאוד- מאוד...", הוא הנהן בראשו והסכים עם עצמו-
"היה רוצה לשבת על המושבים בוודאי...".
"על מושבים, כסאות, ארגזים, קופסאות- אפילו זה כבר לא איכפת",
לפתע הביט ביושבים וכיוון עליהם אצבע אבל לא הוציא הברה מפיו,
רק חשב לעצמו כשהאצבע עודנה מצביעה-
"הם לא מתכננים לצאת! הם מפסידים תחנות כדי שאני אעמוד! הם
נהנים לראות אותי עומד! אין להם גרגיר כבוד?!", הוא השפיל מבט
ומלמל-
"אוח, הזקנים- חוצפנים הם עד מאוד... מאוד- מאוד... גם אם
הייתי נופל ונפגע, הם לא היו מפנים לי מקום! עצרי- זרימת
מחשבות שנסחפה לנהר של רוע. ואולי בעצם לא!
שאפול? לאאא, לא!... לא? למה?... אז כן! אסור אבל... אסור?
לא!! כן!... תמיד כדאי לנסות, לא? כן!
לא?... כן, כן!", מישה נעמד על דעתו, לפתע נהיה תקיף וביצע
החלטה-
"כן!... כן, כן, כן!!!... ", ואפילו מתח את ההברה האמצעית שבין
הכף לנון כשצעק בקול רם- "אוח, כן!!!". הנהג שהביט בו כל הזמן,
נבהל מהצעקה ונזכר שהוא נוהג ולכן לחץ מיד על דוושת הבלמים,
האוטובוס לא הספיק לעצור ומיד לחץ הנהג על דוושת הגז שוב. מישה
רץ מיד, ללא שליטה, לקצה השני של המעבר כשראשו לפנים. הריצה
נסתיימה עם פגיעת קדקודו באחד הזקנים. פגע בזקן ונפל, התעלף
בוודאי. הזקן נבהל ופקח עיניים גדולות כאילו ראה עתיד. נתקף
חרדה ועצם את עיניו. לפתע פקח אחת מהן, לא הספיק לפקוח את
השניה, ומת. כן, מת הזקן עם עין אחת פקוחה לרווחה. תינוק נולד
בכפר והאוטובוס עצר. שקט מביך תקף את המקום בחרבות וחניתות,
וכולם מיד נכנעו לו. באותו רגע נדמה היה כאילו שלא מישה פגע
בזקן, אלא כולם, על אף שלאחר זמן קצר קולות של- "הא", ו- "או",
ו- "אויש" - הושמעו, ואז נהיה ברור לחלוטין שלא כולם אשמים.  
                                       
רק מישה... מישה האומלל והנבוך שלא הבחין בהרוג, התרומם, נעמד
מהר כאילו לא כלום, ומיד אמר בעדינות מגויסת- "פווו... אני
בסדר... הכל בסדר, רק אל תיבהלו... הכל נפלא, זה יום נפלא...
רק שהגב, הו, הגב- נפלא שיש עוד גב, הא? אין דבר מה מדהים כמו
האדם, מה?"- כעת לפתע אחד הזקנים החל מתייפח.
"הו, רק לא קולות", אמר מישה, "לא לבכות. שאף אחד רק...
מוכרחים לחיות, מבינים?", חייך את שלו, שאף הרבה אוויר, נשף
ומלמל לעצמו- "חסר לי שמישהו ימות פה עכשיו ויעצור לי
האוטובוס".
אוי יוי יוי- איזו התפרצות לא מנומסת. חוסר התחשבות מוחלט. זה
לא הלם את מישה לומר בקול רם משפט כזה. משפט כזה שבגללו הזקן,
זה שישב ליד הזקן שמת עד כה בשקט מרבי, פרץ בבכי מטורף, אחוז
תזזית, רועד ומפנה את ראשו מימין לשמאל ומשמאל לימין כאילו
מסרב להאמין, ובעוד הוא מתייפח, מוציא עירוב קולות משונים
(לדעתי - זאב, ינשוף ועז). נו, קולות שיוצאים רק לזקנים שבוכים
על זקנים אחרים שמתו לידם הרגע. לפתע הפסיק הזקן, פקח את עיניו
הלחות- ירוקות כאילו ראה את אמו עירומה בזה הרגע, מצמץ קדימה
בעין ימין, חרחר חרחור, מן- "חחח.. קחחק", ויצא, כמו שאומרים,
מהמערכה. הוא מת!...
"הוא מת?", שאל מישה. "כן, בהחלט, הוא מת!", קבע בקול חלול אחד
הזקנים חסרי השיניים שישבו באמצע השורה הימנית. אוי, כמה
שנרבניי הסתבך עכשיו- "רוציח... הוא רוציח!", הצטעק הזקן בפעם
השנייה והצטמק. השקט תקף שוב, הפעם ברובים ותותחים, ופעם נוספת
כולם נכנעו. הנהג ששיחק עד כה בכפתורי האוטובוס השעין את רגלו
על דוושת הגז, מרוב בהלה מהתזוזה עצר מיד! מישה האומלל שוב
התעופף, אבל הפעם בגלגולים לקצה ההפוך, הקצה שבו נמצא החלון
הגדול של הנהג. הוא התגלגל ללא שליטה כשראשו קדימה. הוא ניפץ
את הזגוגית עם הראש, קדימה הוא עף באוויר עוד שלוש או אפילו
ארבע שניות. אני, איך שלא היה, ראיתיו מתרחק במהירות קדימה
מהאוטובוס; וכולם יעידו שהוא ממש עף, חלקם אפילו האמינו לפתע
שהוא המלאך המושיע, בכבודו ובעצמו. סוף- סוף ניצלנו! מיד רצו
אליו כולם בכדי לגעת בהילתו הקדושה. רובם קרעו חלקים מבגדיו.
צוהלים ושמחים שכעת המזל יאיר להם פנים צעקו- "תראו, לי פיסת
הבד של המושיע- המלאך", צעק אחד וקיפץ - "ולי גם פיסת הבד של
המושיע- המלאך", צעק אחר והתיישב מרוגש - "ואני.. אני...
אני... כן, גם לי יש את אותו הדבר, אני הולך לישון עכשיו!",
צעק השלישי.
אתם, הקוראים, מבינים וודאי, שאין טעם לחזור על אימרות האחרים
מכיוון שהם לא אמרו דברים שונים בהרבה מקודמיהם. מישה קם וניער
את כולם מעליו. למזלו הוא לא נפצע ממש, ולכן, לאחר שעזרו לו
כמה מהרועדים העיוורים לעלות פנימה, הם העמידוהו במקומו שנקבע,
וחזרו וישבו במקומם.
מישה השתתק, אבל איך שהסמיק, פשי... הוא היה סמוק- ורוד כמו
חזירון ממש. מספרים שהוא הרגיש כאילו אין עוד טעם לחייו.
כשנשאל אם הוא בסדר, ענה- "לא... כלומר כן... אוי- לא... כן!
כן!!!. ואז ליקק את שפתו העליונה ושאל- "למי אקוד קידות עכשיו?
למי? אוי לי... רק לעצמי! רק לעצמי- זה למי!", תפס בידיו את
ראשו והנהן, הנהן לעצמו ונפנף בידו שנזוז בכדי שיוכל להתקרב
לחלון ולנשום קצת אוויר. אגב, חשוב מאוד להזכיר שיצא לו וריד
מהמצח וטיפות ריר קטנות טפטפו על סנטרו מפיו.
כשהגענו העירה, מישה נרבניי, רגע לפני שירד, הסתובב לאחור למבט
אחרון, נעמד במעבר ליד הנהג- מול כולם, והתנצל בכנות מוחלטת,
ממעמקי ליבו, על מה שהיה לטענתו- רצח של שניים והפצועים שהוא
מותיר מאחור. הוא קד קידה נכבדה של התנצלות ויצא מן האוטובוס.
כעבור שנייה חזר פנימה. התבונן שוב במבט מתנצל, קד לכל הצדדים
קידה נכבדה של התנצלות, פנה לעבר המדרגות, והסתובב בחיוך נבוך
של עצבות נזעמת לכיוון הנהג, הנהן לעצמו כמה פעמים כשמבטו מוסב
לצד, והתכופף בגמישות לקידה נוספת, ארוכה במיוחד.
נוגע ללב, מנחם, התרומם כעבור חצי דקה, פנה לעבר המדרגות, נתקל
באחת מהן ונפל החוצה כשפניו לתוך שלולית. הדלת נסגרה מאחוריו
והאוטובוס המשיך בדרכו.
בעוד האוטובוס התרחק, ראיתיו דרך החלון האחורי מתרומם מן
השלולית, משתדל שלא להחליק. הוא כל כך השתדל, התרומם כה לאט,
עד שנכמרו רחמיי עליו כשהחליק ונפל שוב ושוב ושוב לתוך אותה
השלולית. ארבע או חמש נפילות לפחות הספקתי אני לספור. סטיפאן
שצ'יטלקה שישב בזמנו לידי, טוען עד היום שהוא ספר שבע! יש כאלו
המוסיפים בעניין ואומרים שהיו שם לפחות עשרים נפילות ויותר. לא
אתווכח עמם בעניין זה בגלל שהכל, כידוע לכולנו בכפר, יכול
להיות. בכפר שלנו היו לא מעט מקרים שלא יכולים להיות וזה,
כידוע, ידוע לכולנו בכפר.
באותו יום נראה היה כאילו ההשגחה העליונה שבה תלינו את כל
תקוותינו, לא בדיוק ממש, וליתר דיוק- לא בדיוק השגיחה באותו
יום על מישה נרבניי בצורה הממשית ביותר שאותה המימוש יכול לבקש
מהמתממש שבדרך כלל יש ויש, ודווקא היום אין. רק האמונה היא
שנשארה. מאז אותו יום לא חזר מישה מהעיר, אפילו לא ביקר כאן.
עצבות סרטה את ליבי. ובכלל, הרבה לבבות כאבו על המקרה. אחד
אפילו התלונן על בעיות חמורות בשקדים מאז העזיבה הפתאומית הזו,
שנחתה עלינו כמו נעל גדולה על זבוב שחיטט לו בתוך החמאה שנמרחה
זה עתה על הלחם.
כולנו בכפר האמנו במלוא האמונה שהוא כבר לעולם לא יחזור, אבל
יום אחד כשיצאתי החוצה, לפתע פתאום הוא נגלה לעיניי, שמחתי כל
כך עד שמחיתי דמעה וכפיים וקיפצתי שלוש קפיצות קטנטנות על רגלי
השמאלית. הצבעתי עליו וצעקתי לכולם שיבואו לראות, וכשבאו כולם,
שמחו הם גם כן, ומחו דמעות וכפיים, וקיפצו שלוש קפיצות קטנטנות
על רגלם השמאלית, אך כשהוא הסתובב, התגלה לכולנו שזה היה סתם
חתול שחור שמנמן- מנומנם שטייל בסביבה להנאתו. התבלבלתי! כל כך
נתעצבנו, גירדנו את הראש וחזרנו באומללות לבתינו.
ומאז היום ההוא הפסיק איואן טופוביי את הניסיונות שלו לזיווג
בין צפרדעים וכלבים מתוך עצבות, על אף שאני מוכרח לומר, או
שאינני מוכרח ובכל זאת אומר, שלא עבר זמן רב עד שמצא לו איואן
תחביב אחר- "פירות יבשים". כעת הוא מנסה לזווג בין צימוקים
יבשים ומשמשים בכדי שיהיו פרי אחד ולקרוא לפרי מישמוק. הוא כבר
דחף בכוח ארבעים וחמישה צימוקים יבשים לתוך ארבעים וחמישה
משמשים וביקש מכולם בכפר לטעום, אף אחד לא הסכים, אז הוא
התיישב לו באמצע הכביש עם סלסלת הפירות המזווגים, ועדיין מצפה
למשהו שאמור להתרחש בכל רגע עכשיו!
אוח... המסכן הזה מסכן. חייכתי לעצמי, אבל לצחוק על אנשים זה
לא יפה, עלי להפסיק, לכן אמשיך! איך שלא היה, עכשיו אפילו
הדשנים לא יוצרו כמו שצריך. הפרות כנראה נכנסו לשביתה מפני שהן
אינן אוכלות שום דבר, רק מישירות מבטן קדימה, ומדי פעם כשנכנס
להן זבוב לתוך אחד מהנחיריים, הן מחטיפות לעצמן טיפוף חזק על
הגב בעזרת הזנב. כך, מחטיפות ומחטיפות עם הזנב על הגב עד שיצא
הזבוב מהאף. וכשיוצא סוף- סוף הזבוב, הן מביטות ישר קדימה שוב.
והסוסים?! הסוסים אוכלים הרבה ומהר כמו קודם, אבל הדשן נראה
כמו פירות יבשים. הכל כאן נראה אחרת עכשיו- הכל השתנה מאז
שמישה עזב.
אבל זה לא הסוף. הסוף מפתיע יותר, כן, בוודאי, הרבה יותר!
יום אחד, כשהתרנגול צעק בקול גדול - "קדימה חבר'ה, להתעורר,
ארוחת הבוקר מוכנה, יש עבודה!
עבודה אמרתי שיש! ע-בו-דה!! שמעתם? ולהתחיל עכשיו. עכשיו, אני
אומר! נו כבר, שיבוא השד ויקח את כולכם לעזאזל, ואם לא הוא
יבוא, אז לעזאזל, אני אקח אתכם לשם בעצמי! לעבוד כבר! לעבוד,
נו, חמורים עצלים!"- ברקע נתפתחה המולה, צעקות כאלה שאותן
שומעים רק כשנופל למישהו האוכל מהיד, אבל חזק יותר מכל הצועקים
התפרצה כמו אש מלוע הגיהנום הצעקה האדירה שמילותיה ניתזו לכל
עבר -
      "חיינו הם סיפור מעשייה בדוי של הזיקנה
       שלא נותר לה עוד מה להשאיר
       חוץ מעובדות ברורות של סופים ודאיים,
       ונחמה בוטחת בסיפורי מעשיות של הזקנים
       שאין בהם דבר מלבד גיבוב שטויות על החיים
       ועל המוות גם...
       ובכן, נגמר המיץ, לשתות כבר לא נותר מאיפה,
       והעולם עוזב אותי כמו שקיבל אותי כשפסעתי צעד לתוכו,
       צעד ראשון היה הוא, ורגל של שמנת הייתה זו אז.
       עתה בתוך מגף הרגל, ולא שמנת, אלא בוץ נדבק
       לסוליה בכדי שלא נשכח מאיפה באנו, לאן פנינו מועדות,
       מי נשאר כאן אחרינו, וכמה זמן נותר לו, להבא בתור, כאן
להנות".
כולנו מיד התאספנו יחד לראות מי הוא שצורח ככה כאילו נבלעים
ברגע זה חייו לתוך האדמה. ניגשתי אני קודם כל לשאול מה זה קורה
פה שהאיש הזה, הצעיר, פתאום כך צועק בזלזול חסר אמונה. ולא
תאמינו מה היה, לא תאמינו, קוראים שלי, מי זה היה, לעולם לא
תנחשו. אבל תנסו, נו...
1) היה זה אחד האיכרים הזקנים שכבר מזה חודשיים חולה במחלת
השחפת, ובכל רגע עלול לאבד את חייו?
2) הייתה זו אישתו שלא מוכנה לקבל את העובדות?
3) אולי זה הייתי אני, שנמאס לי לספר סיפורי מעשיות בדויים?
4) אולי היה זה מישהו שנמאס לו לשמוע אותי מספר סיפורי מעשיות
בדויים?
5) האם היה זה מישה?
6) סתם מישהו שאתם הקוראים אינכם מכירים אבל לנו בכפר הוא מוכר
היטב?!
7) האם היה זה מר. סירחין שכאן אנו קוראים לו גם 'התרנגול'-
מייסד הכפר שמתעורר כל בוקר ומנהל את אתר הבילוי - 'סירחין-
ריחות וכיף'?
את הזמן יש למרוח, זהו רגע של מתח... תקתוקים של שעון פועמים
בלבבות...
אם ניחשתם '5' צדקתם, מפני שהיה זה מישה- הוא ולא אחר, האמיתי!
והמישה האחר- אותו אחד שבו התמקד כל הסיפור עד כה, היה המישה
הלא נכון. התאמינו לזה? כן, ברור, זה מגוחך, וכלל לא מתקבל על
הדעת, אבל זה מה שהיה. זוהי האמת לאמיתה!!
המישה האמיתי שעליו אמור היה להתבסס הסיפור, הוא גיבור טרגי
אשר מבין לבסוף את הטעות הגורלית שלו וסובל סבל של אומללות,
כמו כן הוא גם מגיע למסקנות הקשורות בטבעו של האדם, משהו שצובט
צביטה קטנה בלב כל אחד ואחד מן השומעים את סיפורו, ובאמת שם
משפחתו הוא נרבניי, אבל לא אחריו עקבנו. סיפורו של מישה נרבניי
הזה, התרחש ברקע סיפורנו על מישה האחר- השונה בתכלית מהמישה
הזה, ששם משפחתו הוא לא אחר מאשר: קיצ'מוצ'אצ'וב.
על כל הנאמר כאן אין לי מה להוסיף, זאת חוויה מוזרה גם בשבילי,
גם המקרה של מישה האחר, וגם המקרה שלי- שעקבתי אחרי האדם הלא
נכון. יש בפי אינסוף הסברים על ה- 'כיצד?', על ה- 'למה?', ועל
ה- 'האם באמת?'. יש לי כמה סברות על המצב כולו ואף על מצבים
משונים יותר מאלו, אך לא ארצה להנמיך את קומת תבונתכם בעניינם
שכאלה, ולכן אפרד מכם כאילו שכבר הסברתי את הכל.
מכורח הנסיבות אולי גם אוסיף כי אנשים מוזרים ומשונים בעולם
הזה לא חסרים, וסיפורים מבולבלים אף יותר מזה כבר יצאו לאור.
אנשים חכמים יותר, וכותבי סיפורים מוכשרים יותר ממני כבר אמרו
לפניי- "וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם?"- ובאמת,
אם נהרהר בעניין, נבין אולי לבסוף, שהדעה הרווחת שהייתה צלולה
יותר מדעות אחרות אתמול, היום כבר נראית שונה ממה שהייתה
כשהייתה רווחת, וגם אם לא היה זה אתמול. (אולי זהו המסר-
המשמעות של כל הכתוב, אבל כל קשר בין זה לבין הסיפור הקודם לזה
לבטח הינו מקרי בהחלט).