ביום חמישי האחרון שמוליק לוי נכנס לי לווריד.
אני יודעת שזה לא נשמע נחמד במיוחד. הוא בסך הכל בנאדם, ובנאדם
די טוב למען האמת. כמו אז, כשראיתי אותו עוזר לזקנה לעבור את
הכביש. בהתחלה חשבתי לעצמי "וואו, איזה קיטש", אבל במחשבה
שנייה החלטתי שזה דווקא נחמד ושאין הרבה אנשים כאלה. בכל מקרה,
עם כל כמה שאני מחבבת את שמוליק לוי, להיכנס לווריד זה כבר
משהו אחר לגמרי.
הוא פשוט נכנס לו, בשיא הטבעיות, פינה חלק מהטריגליצרידים
ומחתיכות הכולסטרול שצפו להם בנחת, ככה שיהיה לו מקום, ותפס לו
זולה. הוא אפילו זרק איזו הערה חצופה שאם אמשיך לעשן ולצרוך
כמות כזו של גלולות ביחד יהיה לי פקקת ורידים או משהו כזה,
בגלל הסוכרת והכל.
"אהה... שמוליק?" אמרתי.
"מה, מותק?" הוא פתח איזה מגזין של קופת חולים כללית שהיה זרוק
על הרצפה והתחיל לעיין בו. הוא מאוד מתעניין ברפואה, שמוליק
לוי, הוא רוצה להיות רופא ילדים כשיהיה גדול. או לפחות רופא
שיניים.
"מה אתה חושב שאתה עושה?"
"סתם. את לא תביני."
"נסה אותי."
"תראי", הוא הסביר לי, "מחקרים רפואיים מראים שכשאדם בדיכאון,
מיואש או סתם עצוב, רמתם של הורמונים כמו סרוטינין או
נוראדרנלין נמוכה. כעיקרון, בעזרת סוכרים כמו שוקולד, או בעזרת
כל מיני תרופות וכימיקלים, אפשר להעלות את רמת הסרוטינין בדם,
וכך נוצרת תחושה שדומה להתאהבות. אבל מכיוון שלחולי סוכרת לא
מומלץ לצרוך את שני הדברים, חשבתי לעצמי שאם אשב לי פה מספיק
זמן, אולי אצליח לתפוס איזשהו רגע בו תהיה עלייה, אפילו
מזערית, ברמת ההורמונים בגוף שלך, ואז אוכל להגיע אל הלב שלך
ביתר קלות ולתפוס לי שם איזו פינה."
הוא צדק. באמת לא הבנתי.
וחוץ מזה, חשבתי לעצמי, אני בכלל לא בדיכאון.
נכון שמאז שעידן זרק אותי אני קצת בדאון... אבל זה טבעי, לא?
"תראי, נכון שזה טבעי, אבל מחקרים רפואיים רבים הוכיחו כי-"
"אהה... שמוליק? אם אתה כבר יושב לי בתוך הווריד, לפחות תהיה
בשקט ואל תפריע לי לחשוב, טוב?"
"טוב", הוא נעלב וחזר לעלעל במגזין.

אחרי שבועיים ניסיתי שוב.
"אהה... שמוליק? אתה לא חושב שהגיע הזמן לצאת לי קצת
מהווריד?"
הוא נבהל וקפץ בפתאומיות ממקומו. ערימת הספרים שקברה אותו נפלה
על הרצפה ברעש גדול ואיתה חבילת דפים שהתעופפו לכל עבר. "אוי,
סליחה..." הוא הסתכל עליי נבוך, בעיניים אדומות. "פשוט לא כל
כך ישנתי בימים האחרונים. המחקרים האלה ממש מעניינים. וחוץ
מזה, פחדתי לפספס את הרגע..."
"זה בסדר. פשוט... לא נראה לי שהרגע הזה יגיע כל כך בקרוב, אז
אולי כבר עדיף לך להתייאש וזהו?"
"להתייאש?!" הוא הופתע. "מה פתאום?! תראי!" הוא זינק מהמיטה
בהתלהבות, משתדל לא לדרוך על קופסאות השימורים וחתיכות הפיצה
שהיו זרוקות על הרצפה, "תראי, מצאתי פה בספר פסקה שאומרת
ש'דיכאון מופיע כאשר רגשות של עצב קיצוני וייאוש נמשכים לפחות
שבועיים או יותר. דיכאון יכול לפגום בצורה רצינית ביכולת של
האדם לתפקד במצבים יומיומיים, אך סיכויי ההחלמה של אנשים
מדוכאים שמקבלים טיפול מתאים הם גבוהים מאוד'," סיים בקול
תרועה והסתכל אליי בעיניים מצפות.
"אה, טוב."
"וחוצמזה", הוסיף, "די נוח לי פה."

וכך עברו הימים, שהפכו לשבועות ולחודשים. דווקא די התרגלתי
אליו, לשמוליק לוי. יושב לי בתוך הווריד, לרוב שקט ולא מציק
במיוחד. מדי פעם זורק איזו הערה משעשעת או מזכיר לי להפסיק
לאכול חטיף כזה או אחר. בגלל הסוכרת, אתם יודעים. לפעמים היה
מחליט לקחת את עצמו בידיים, לנקות את המקום ולעשות קצת כושר,
דבר שהמריץ לי את הדם ושיפר את ההרגשה הכללית בצורה משמעותית.
בדרך כלל הייתי שמה לב לקיומו כשהייתי יוצאת עם איזה מישהו
חדש, בעיקר אם הייתי מתנשקת איתו או משהו - אז הוא היה מזנק
בהיסטריה ומתחיל לדפוק במרץ, שוב ושוב. שלא אשכח אותו, חס
וחלילה. בהתחלה, אני חושבת, עוד הייתה לו איזו תקווה להעלות
קצת את רמת החיים, לעבור למרכז, לשפץ איזו פינה קטנה ולחיות לו
חיים שקטים וחסרי דאגות. אולי להתחיל לעבוד באיזה בית חולים
באזור, או לפחות להתנדב. אבל אחרי שהתחלתי לצאת עם עמית, לפני
כחצי שנה, הוא כבר הבין שכדאי לגנוז גם את החלום על הפינה
הקטנה ולהסתפק במה שיש לו.

"זה הכל בגלל שפספסתי את הרגע..." היה ממלמל לעצמו מדי פעם,
מרוקן עוד בירה בשלוק אחד וחוזר לזפזפ בשלט, מחפש איזה משחק
טוב בטלוויזיה.