[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








טלי ישבה מכווצת בכסא המרופד קטיפה בצבע ארגמן. למה תמיד
המושבים באולמות התיאטרון מרופדים קטיפה בצבע ארגמן, חשבה.
כנראה שיש בקטיפת ארגמן משהו חגיגי, מפואר יותר מאפרוריות
היומיום. הגמישות והעוצמה בתנועתם של הרקדנים ריגשו אותה. כפות
רגליה בנעליים השטוחות נמתחו לפויינט, אחר כך התכווצו לפלקס
מודגש. הקפיצות הגבוהות, הארוכות, ג'טה, גרד-בטמן, המונחים
משעורי הבלט של ילדותה ונעוריה הניעו את גווה הגמיש עדיין,
בכסא המרופד. נשימתה עלתה וירדה לקצב המוסיקה, מרחיבה את
צלעותיה, מיישרת את כתפיה, מותחת את צווארה. כל-כך רצתה להיות
שם, עם הרקדנים. לנשום בקצב אחד אתם. אודי, לימינה, חש
בהתרגשותה של טלי. הוא הגניב מבט אל אשתו היושבת זקופה בכסאה,
שיערה השזור חוטי כסף אסוף לכדור על ערפה. הוא אהב את השקע
העמוק בתחתית גבה, את צוארה הארוך וזרועותיה העדינות. מעטות
הנשים הנראות כך, בגילה. כשחבר הציע לו לרכוש ממנו ארבעה
כרטיסים למופע המחול לא הסס ורכש את ארבעתם. הוא היה בטוח ששיר
תשמח להצטרף עם חברה. כשהכירו, טלי והוא, לפני עשרים וחמש שנה,
עדיין היתה מבקרת בסטודיו למחול כמה פעמים בשבוע. הוא עוד זוכר
את המרתף בו היה ממוקם הסטודיו. פעם הסיע אותה לשם ברנו חמש
המיתולוגית, אהובתו הקטנה מתקופת הלימודים באוניברסיטה. דמותה
של טלי, דקיקה ועדינה, מרחפת על הבמה בצעיף כחלחל בהופעת סוף
השנה, עדיין חרוטה היטב בזכרונו. אחר כך גם היא התחילה ללמוד,
הם התחתנו, הילדים נולדו, והוא מצא את עצמו שוב מסיע, הפעם את
שיר, ביתו, לשעורי בלט בסטודיו. שיר שיושבת עכשיו לימינו, עם
רוני, החברה שהזמינה למופע. בחורה מוזרה בתספורת צבאית קצוצה,
לבושה חולצה לבנה וג'ינס, נראית כמו נער, יושבת על יד ביתו
היפהפייה, הגבוהה, הבהירה, הנשית. הוא יכול היה להיות מודאג,
אבל הוא איננו מודאג. היא בסדר, שיר. אודי סמך עליה לגמרי.

שיר התקשתה להתרכז במופע. היא הכירה חלק גדול מהרקדנים
מהשעורים המשותפים, ממופעים אחרים. הכוריאוגרפיה נראתה לה
משומשת ולא מחדשת דבר. ראתה כבר עשרות מופעים כאלה. שפתיה
נמתחו לחצי חיוך מריר כאשר קלטה את גווה של טלי, אמה, מזדקף
ונע לקצב המוסיקה. מסתבר שיש עוד אנשים שהקלישאות השחוקות על
הבמה מרגשות אותם. אחרי ההופעה ילכו לשתות משהו והיא תספר להם
על רוני. שיר שלחה את כף רגלה היחפה אל מתחת לכסאה של רוני
והעבירה אותה על שוקה. רוני הסתובבה וחייכה אליה את אחד
החיוכים האלה שלה, שתמיד הדליקו את שיר. האור באולם, שהיה שרוי
באפלולית כמקובל בזמן הופעה, פתאום עלה, והרקדנים החלו לרדת מן
הבמה אל שורות מושבי הצופים.

גימיק שחוק, חשבה שיר. היום כל להקת בלט של מתנ"ס שוברת את
הקיר הרביעי, אותו קיר בלתי נראה החוצץ בין הבמה לאולם, ויורדת
להתערב בקהל. אחד אחרי השני נגשו הרקדנים אל הצופים שישבו
במקומותיהם, והחלו להזמין אותם לבמה. ראשנה עלתה רקדנית עם ילד
קטן. טלי נשענה לאחור בחוסר עניין, מצרה על כך שהמופע שסחף
אותה אליו כל כך בעוצמה, נקטע לפתע. הרקדנים עלו בחזרה אל
הבמה, כאשר כל אחד מהם מוביל בידו מישהו מהקהל. רקדנית שחומת
עור הובילה גבר מבוגר. רקדן גבוה ומתולתל אחז בזרועה של נערה
מצחקקת בנעלי פלטפורמות גבוהות. איך אפשר לרקוד כך, טלי חשבה,
ונשענה עמוק יותר אל תוך הכסא, מנסה להסתתר מעיניהם הבולשות של
הרקדנים שהתפרשו על פני האולם והגיעו עד לשורות האחרונות. מזל
שהיא במושב הרביעי מתחילת השורה.

הבמה התמלאה זוגות מרקדים, רקדן יפני בעל רגליים שריריות
במיוחד סחרר סבתא בשמלה פרחונית, רקדנית בלונדינית דקיקה רקדה
עם גבר סמוק כבן חמישים, רקדנית אחרת, בחורה נמוכה ומוצקה,
רקדה עם בחורה שמנה מאד. כל רקדני הלהקה היו עכשיו על הבמה.
הפלישה, שכה הטרידה את בטחונם של הצופים היושבים ספונים
בכסאותיהם, הסתיימה, והסכנה להיחטף אל הבמה חלפה. טלי נשמה
בהקלה ופנתה לכיוונם של שיר ואודי, לחלוק עמם את מחשבותיה.
עיניה נתקלו בזוג עיניים כחולות ובזרוע גברית המושטת אליה. היה
זה הרקדן הראשי של הלהקה. מסתבר שהוא לא מצא עדיין בת זוג.

ליבה של טלי כמעט נתקע בגרונה. אני? למה אני? היא הביטה סביבה
בבהלה, מקווה לגלות שמבטו של הרקדן מתכוון אל מישהו אחר, אך
הוא הביט ישר אליה. עיניה הפעורות בבהלה הופנו עתה אל אודי, אך
הוא רק חייך אליה ועודד אותה להצטרף אל הרקדן. גם על פניה של
שיר, הופתעה טלי לגלות, היה מרוח חיוך גדול של גאווה. "יאללה,
אמא, לכי על זה. תראי להם מה שאת יודעת". האולם הסתחרר סביבה.
היא המוזמנת האחרונה. אם תסרב להזמנה זה יעכב את המופע. היא
הביטה שוב ברקדן. גופו השרירי, העטוף בבד דק בצבע עור, ריגש
אותה. הוא היה יפה. לא כל הרקדנים יפים, טלי חשבה, אבל הבחור
הזה בפירוש בחור יפה. היא צודדה מבט אל אודי, שהמשיך לחייך
אליה. מזל שלבשה את החצאית הזאת, חשבה, ואת הנעליים השטוחות.
והסוודר האדום הקטן, הצמוד, שמחמיא לגזרתה. אם זה מה שכולם
רוצים מי היא שתתנגד. היא הרימה את ידה והניחה אותה בכף היד
הגברית, הרחבה, המושטת אליה. כל הדרך במעבר חששה שרגליה לא
ישאו אותה, אך היד החזקה יצבה אותה. אל תתנגדי, שיננה לעצמה.
סמכי עליו.

בקלילות עלתה אחריו במדרגות ונתנה לו להוביל אותה למרכז הבמה.
טלי התמסרה לבן-הזוג המפתיע והחלה לנוע מוקפת בזוגות מרקדים,
לא שונים מהרוקדים במסיבה או חתונה. גופה נרגע והבהלה, שקודם
איימה להשאיר אותה מוטלת בכסאה מחוסרת הכרה, הפכה עכשיו
לדיגדוג מרגש, לא בלתי נעים. "הכל בסדר?" שאל אותה הבחור.
"בסדר גמור" ענתה, נעלבת על שהאפשרות שמשהו יכול להיות לא בסדר
אתה, עלתה בדעתו. בטח שהיא בסדר. היא בסדר גמור. "שמי סטף" לחש
לה. "אני אוביל אותך עכשיו למרכז הבמה והאור באולם ירד" טלי
הנהנה. לא התחשק לה לדבר בכלל. האור באולם כבה, ממש כמו שסטף
אמר. הוא סחרר אותה אל מרכז הבמה. היא מסרה את עצמה בידיו,
מגיבה לכל ניע של זרועו, לכל שינוי כיוון, לכל שינוי בקצב.
לרגע ניתק ממנה וניצב מולה. גם היא עצרה ועמדה מולו, מצפה. סטף
כפף את גוו הגמיש, הרים משהו מעל קרשי הבמה והושיט לטלי. בכף
ידו המושטת נצצה טבעת זהב קטנה. "מה זה?" טלי לחשה. "קחי את
זה, זה שלך". טלי הושיטה את ידה ואחזה בטבעת הזהב. זה היה אחד
העגילים שלה. כנראה שנפל בזמן הריקוד. ליבה של טלי התרחב. איך
ראה, איך שם לב, חשבה טלי וסקרה את פניו היפים, זרועותיו,
גופו. סטף חיבק את מתניה ולחש שוב באזנה "עכשיו כולם ירדו
מהבמה ורק את ואני נשאר ונרקוד ריקוד מאד רומנטי. זה בסדר
מצידך?" זה יותר מבסדר, טלי חשבה. אני שלך. עשה בי מה שתרצה.

אודי ישב זקוף בכסאו, עיניו עוקבות בהתרגשות אחר דמותה של טלי,
בחצאית הסטן השחורה המבריקה והסוודר האדום, מסתחררת בזרועותיו
של סטף. מתי רקד איתה בפעם האחרונה. כבר שנים שלא רקדו. בערב
חזרו שניהם עייפים מהעבודה, ובסוף השבוע למי יש כח לצאת. פניה
של טלי האירו מן הבמה. היא היתה כל כך רחוקה, כל כך יפה, רוקדת
בתוך החלום שלה. "תסתכלי על אבא שלך", סמנה רוני לשיר. על לחיו
של אודי גלשה דמעה. שיר הניחה את ידה על ידו של אביה. "אמא
רוקדת בכלל לא רע, נכון?". אודי הקיף בזרועו את כתפיה של שיר.
"היא אמא שלך, לא? הרי לא ירשת את כשרון הריקוד שלך ממני". לא,
את כשרון הריקוד לא ירשתי ממך, שיר חשבה. ממך ירשתי דברים
אחרים. בקלילות מפתיעה הניף סטף את טלי באויר, חצאית הסטן
התבדרה סביבה כמו כנף שחורה גדולה. הם הקיפו את הבמה הרחבה
בואלס מהיר. "עכשיו נסיים לרקוד. אני אשאיר אותך לבד במרכז
הבמה. את תהיי בסדר?". "כן." סטף הוביל את טלי למרכז הבמה. בבת
אחת כבו כל אורות הבמה ורק זרקור אחד האיר את דמותה של טלי.
סטף נפל למרגלותיה, שכב על גבו על קרשי הבמה כשפניו מופנות
אליה. חלל האולם נמלא בקול מחיאות כפיים סוערות וקריאות
"ברוו". טלי, מתנשמת, ליבה דוהר, האור מסנוור את עיניה, מחמם
את לחייה, ניצבה מול האפלולית הדחוסה. מאות זוגות עיניים
מבריקות נצצו אליה, מאות פנים חייכו אליה. מחיאות הכפיים היכו
בגופה כמו טיפות גשם על גג. איך יורדים מכאן עכשיו, חשבה. סטף
חייך אליה ממקומו על הרצפה. היא הצמידה את כף ידה אל שפתיה
והפריחה אליו נשיקה. עכשיו להשתחוות, חשבה, וקדה קידה עמוקה.
מחיאות הכפיים התגברו. עכשיו לאט לאט לחצות את הבמה. בזהירות
ירדה במדרגות בחזרה אל האולם והחלה להתקדם כשהזרקור ממשיך
ללוות אותה עד שהתישבה במקומה.

"עשיתי בושות, אה?" השולחן שהזמינו במסעדה עדיין לא התפנה והם
ישבו על הבר, טלי, אודי, שיר ורוני. "לא, מה פתאום, היית
נהדרת, אמא" שיר אמרה. "היית צריכה לראות את אבא. הוא בכה".

"בכית?" טלי פנתה אל אודי בהפתעה כנה.

"מה פתאום בכיתי. סתם... התרגשתי קצת".

אשה גבוהה ומלאה, לבושה בבגד צבעוני וענודה תכשיטים נגשה אל
טלי. "היית נהדרת. נפלאה". "תודה, באמת תודה".



"אמא שלך באמת על הכיפק", רוני ושיר שכבו במיטה. "בסוף לא אמרת
להם כלום עלינו".

"לא יודעת. זה לא נראה לי פתאום מתאים".

"מתי תספרי?"

שיר ליטפה את בלוריתה המזדקרת של רוני.
"בפעם אחרת. אולי."
 




תיה בקשה שאכתוב משהו למיזם.

הנושא הוא הגשמת חלומות.

יש לי רעיון לכתוב על עולם שבו יש אנשים שמגשימים חלומות בשביל
אחרים. שזה התפקיד שלהם. הם שחקנים. נגיד יש שניים שמאוהבים
ומתכתבים באינטרנט. אבל אין להם אומץ לפגוש אחד את השני. הם
נשואים. זה לא מתאים. מפחדים. כל מיני סיבות. יש סוכנות שמוכנה
לעשות את זה בשבילם. יש אנשים אמיתיים שעושים את זה באמת
ומספרים להם מה שהם עוברים. או שהאנשים שהם צופים, יכולים
להכנס לתוך ה"כלים" האלה ולצפות מקרוב בחוויות שלהם. לפעמים
אפילו להתרגש. לפעמים כמה אנשים יכולים להכנס פנימה לאדם אחד.
כמו בלהיות ג'ון מלקוביץ. זה בדיוק אותו רעיון.

אז נגיד שיש אישה. והיא מקבלת הזדמנות כזאת. להגשים את החלום
שלה. נגיד שהחלום שלה היה להיות רקדנית. והילדים שלה קונים לה
מתנה ליומולדת למופע של מגשימי חלומות. ומזמינים אותה מהקהל
ומגשימים לה חלום. בא לקחת אותה נסיך. והוא רוקד איתה והיא
פתאום בעשרים שנה צעירה יותר. והיא רוקדת עם הנסיך ומתאהבת בו.
והיא על הבמה. והזרקור נשאר עליה. ופתאום כולם יודעים מי היא.
לרגע אחד היא מפורסמת. כולם ראו אותה. היא היתה במרכז. ואחר-כך
לחזור לרגיל. לפרופורציות. לילדים. לבעל. ועכשיו החלום שהתגשם
הוא כמו זכרון של חויה חד פעמית. של אושר שלעולם לא ישוב. זה
מה שקורה כשחלומות מתגשמים. פתאם עצוב להפרד מהם.  





הסיפור נכתב עבור מיזם השבוע בפורום "בסימן כתיבה".
החלק האחרון הוא קטע יומן שהשתרבב לסיפור בטעות והחלטתי להשאיר
אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Wined and
dined,
oh it's seems
just like a
dream


סיד ב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/06 17:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה