יצאתי מהבית כמו בכל יום, דבר לא היה שונה באווירה מסביבי.
אפילו מזג האוויר היה טוב, השמיים היו כחולים, השמש האירה את
דרכי ורוח קלילה ליטפה את פני.
מרוב שיעמום החלטתי לספור את צעדי עד לבית המרקחת. 365. הרמתי
את מבטי ומעלי ניצב שלט הכניסה לבית המרקחת.
"מוזר", חשבתי לעצמי, "דרך שנראית כה קצרה אורכת 365 צעדים".
בזמן שנכנסתי פנימה חשבתי על מספר הצעדים שהיתה אורכת הדרך
בפסיעות קטנות יותר.
המתנתי בתור הארוך כאשר המספר ששלפתי מן המכונה בידי. האיש
שמאחורי ביקש בנימוס לעקוף אותי בתור והסביר שיש לו שתי בנות
חולות בבית שהוא חייב להביא להן תרופות. "מסכן", חשבתי לעצמי,
ונתתי לו לעקוף אותי. ממילא איני ממהרת לשום מקום...
כאשר הגיע תורי, ניצבתי מול הרוקח והנחתי בידיו את המרשם.
"הילדה חולה", אמרתי לו כאשר הגיש לי בטון מודאג את משככי
הכאבים. "החלמה מהירה", הוא אמר אך אני כבר הסתובבתי לצאת משם
בעודי ממלמלת: "נראה לי שזה לא יעזור..."
בדרכי חזרה כבר לא חישבתי את הצעדים, זה כבר לא עניין אותי, רק
חשבתי על כל הרעש מסביבי, ועל השקט המתקרב. השקט שבבית.
נכנסתי הביתה וסגרתי אחרי את הדלת. נעלתי אותה היטב, שאיש לא
יכנס. התיישבתי על הספה בסלון והנחתי מולי את החבילה מבית
המרקחת. פתחתי אותה בעדינות והתחלתי לבלוע כדור אחר כדור אחר
כדור...
אני חושבת שזה לא ארך יותר מ-10 דקות. שכבתי על הספה, ללא
יכולת להזיז אף איבר, והעיניים נסגרו להן לאט לאט...
לא חשבתי על כלום, ולא הרגשתי דבר, דבר חוץ מהשקט.

סוף סוף שקט...