[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רחל שלזינגר
/
הרגעים האחרונים

מסביב היה שקט, כולם לחשו, האחיות נכנסו ויצאו על קצות
האצבעות, האוויר היה טעון. היא שכבה במיטה הלבנה, עיניה
עצומות, נשימותיה כבדות. גופה מבעד לשמיכה בקושי נראה ושערותיה
השחורות הארוכות פרושות על הכרית.
בחייה היא הייתה אישה יפה ופעילה. אהבה מאוד לשיר. בכל הזדמנות
הייתה שרה וקולה הערב היה נשמע בכל מקום. תמיד רצתה ללמד אותי
שירים חדשים שלמדה במקהלה בה השתתפה, אבל אני זייפנית גדולה
הייתי. לי היה קול אחר, קול חזק, שאפילו במקהלת בית הספר לא
חפצו בו. "תשירי את, אמא", ביקשתי.
הייתה לה מפוחית קטנה, כלי נגינה נפוץ בתקופה שלה. בערבי קיץ
קרירים כאשר היינו יושבים בחוץ על הדשא, היא ישבה במרכז
וניגנה. לפעמים היו מצטרפים גם השכנים; הם אהבו את נגינתה.
"נגני עוד, אמא", ביקשנו כולנו.
אהבתי להתבונן בה בשעה שניגנה, לראות את הטיית הראש שלה ואת
תנועות שפתיה שכמעט בלעו את המפוחית. ככל שנמשכה הנגינה משקפיה
היו צונחות לאיטן כלפי מטה בקצב השיר, ואני במקום להקשיב
לקונצרט שניתן לי בחינם, הייתי פורצת בצחוק.
בשעה שתים-עשרה בצהריים הרופא נכנס לחדר, העיף מבט ויצא. ואז
פתאום היא התעוררה, הסתכלה עלינו מופתעת ושאלה: "למה אתם פה?"
ומיד חזרה לשנתה הטרופה. אחרי רגע התעוררה שוב והמשיכה את
שאלתה: "איך אפשרו לכם לצאת?"
בכל רבע שעה התעוררה והסתכלה עלינו במבט תמה. גם ברגעיה
האחרונים הדאגה ניבטה מעיניה, דאגה של אמא.
יום לפני כן אבי קרא לנו, לי ולשתי אחיותיי. "בואו מהר,
הרופאים אמרו שזה יומה האחרון". עזבנו את הכול ומיהרנו לבית
החולים, מיהרנו לראות אותה בפעם האחרונה, להספיק להחליף איתה
מילה ואולי לזכות בחיבוק אחרון.
הנסיעה באוטובוס שהובילה אותי לבית החולים הייתה ארוכה מהרגיל,
כך היה נדמה לי. ישבתי ליד החלון והסתכלתי החוצה. השמש זרחה,
השמיים היו כחולים, הציפורים צייצו וילדים עם תיקים על גבם
מיהרו לבית-הספר. בכל תחנה האנשים עלו וירדו. קול הצחוק שנשמע
מהספסל הקדמי צרם את אוזניי, ובמושבים האחוריים ישבה חבורת
בנות ופטפטה כעדת תרנגולות שמחכה לארוחתה.
ואילו אני, אני נוסעת להיפרד מאמא שלי. לתמיד. מחר יום חדש ולא
תהיה לי יותר אמא. אני אמנם לא קטנה, אבל אני עדיין זקוקה לה.
רציתי להתייעץ איתה בעניין מסוים ולשמוע את דעתה. לספר לה שיש
לי חבר חדש נחמד, שהציונים שלי בסדר גמור ושאין לה מה לדאוג,
ולמסיבת הסיום שלי מוזמנים גם ההורים ואני מופיעה בכמה קטעים.
גם קניתי חצאית חדשה שצריך לקצר ולהחליף את המתנה שקניתי לה
ליום ההולדת. עוד הרבה דברים רציתי לומר לה, אבל אני לא אספיק,
כי מחר, קשה לי לחשוב על כך, מחר היא לא תהיה.
החיבוק שנתנו לה, כל אחת מאתנו, בין התעוררות לאיבוד ההכרה,
זיכרונו מתעצם משנה לשנה. המילים האחרונות שנאמרו אצורות
בזיכרון כאוצר יקר ערך, והמראה שלה ברגעיה האחרונים מכאיב כמו
צריבה שהוחתמה לנצח.
הערב ירד, אבי אמר שנלך, שהוא יישאר לידה בלילה. מבט אחרון,
שלום לך, אמא יקרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באוננות כמו
באוננות -
אין דבר כזה אי
אפשר.

נחמן מאונן


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/06 19:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל שלזינגר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה