שלום מדבר הרציקוביץ, הזמנתי חדר אצלכם. האם אפשר כבר לבוא?
"רק רגע, אבדוק", נשמע קולה של פקידת הקבלה מהעבר השני של קו
הטלפון. "כן אדוני, החדר יעמוד לרשותך בשעה שתיים אחר
הצהריים". הודיתי לה והנחתי את השפופרת.
בחרתי בבית המלון במרכז העיר, נוח להגיע אליו בתחבורה
הציבורית, וגם בגלל ההנחה במחיר שאני מקבל בתור איש עסקים
וקליינט קבוע.
הנישואים שלי הגיעו לשלב שהפסיכולוגים יועצי הנישואים קוראים
לו בפשטות - שיגרה. אין מתח אין עליות וירידות, אין צעקות
ודרמות, בקיצור, שיממון המחץ, מתכון בטוח להרס חיי נישואים.
הרי ידוע, מה שלא מוצאים בבית מוצאים בחוץ. לא פעם הייתי זקוק
לשרותיה של נערת ליווי, ולו כדי להרגיש שאני עדיין חי.

בשתיים כבר הייתי בבית המלון. הספקתי להתקלח ולהתבשם.
בשעה שלוש בדיוק היא הופיעה. לא צעירונת, אבל טובת מראה. הסירה
את המעיל. רק אז שמתי לב ללבושה הפרובקטיבי - מכנסונים
קצרצרים. החברה קוראים להם: "מכנסי דפוק אותי", ומתוכם יוצאות
רגליים ארוכות על נעלי עקב גבוהות. בלכתה התנודדו שדיה בנדיבות
בתוך חולצה שלא הסתירה יותר מידי.

אחרי תצוגה כזו לא היה צריך הרבה גינונים כדי להכנס למיטה. את
התשלום שמתי מראש על השידה במקום שתוכל לקחת מתי שתרצה.
היא הייתה מנוסה ועינגה אותי במשך כשעה, מבינה שכל גבר רוצה
שהאשה שאיתו תתנהג כזונה במיטה. ואמנם, לא היה פתח בגופה שהיה
חסום בפני.

אחרי שהתקלחה לקחה את הכסף והלכה, לא לפני שהחמיאה לי: היית
טוב, חייכה. ראיתי קריצת עין בזוית עינה.

מי שתענג אותי כמוה אהיה לה עבד נרצע כל החיים.

איך היה בעבודה? שאלה אשתי בזמן ארוחת הערב. שיגרה, כרגיל לא
משהו מיוחד, אותם זיבולי מוח משעממים.
איך עבר היום עליך? שאלתי. "גם כן רגיל, לא היו דברים חריגים",
ענתה, וקריצת העין המוכרת בזוית עינה...