בכל אותם רגעים בהם איני מהרהרת בך, לא חושבת עליך, ואינך עולה
בעיני רוחי, כאילו מעולם לא היית קיים... באותם רגעים יש שאני
מתקרבת שוב לשמחה, לחיים שהיו לי לפני.
גם לא אומרת לעצמי שזהו צעד נוסף בהתאוששות והנה אני ממשיכה
הלאה עם חיי, כי איני חושבת עליך כלל ולא טרודה בכל הנוגע
אליך. אתה פשוט נמחק לגמרי מתודעתי וזה בריא מאוד. זאת לא
תחושה בריאה או טובה, כי איני חשה בכך. אני חיה את חיי וחושבת
את מחשבותיי ואלו לא נוגעות לך ולו במאום.
ובזמנים אחרים, כשדמותך שבה ועולה, אני מוצאת את עצמי מתפללת
לישות עליונה נסתרת שתתן לי את האומץ הדרוש על מנת לסלוח, על
מנת שאוכל להפסיק לכעוס. כי הייתי רוצה בכך באמת ובתמים. הרי
עבר די זמן. כבר לא נותר מה שיזין וילבה את הכעס האצור בי,
מלבד מוחי אשר חוזר ומשחזר את רצף האירועים וההתרחשויות, מוחי
המתעקש לחזור ולשוטט בנחלת העבר. ככל הנראה גלגלי הכעס יכולים
לפעול גם בעזרת מנוע ישן וחלוד שכזה. זה לא נגמר.
וטרם מצאתי את גדלות הנפש לסלוח לך. והאומץ...
ומדוע צריכה אני אומץ? הרי כל כך פשוט הדבר - להפסיק לכעוס. אך
מה יהא עליי אז? מה אעשה כשהכעס ייעלם? איך אתמודד עם הרגש
האחר שימלא את מקומו?
ובכן, מעדיפה אני ככל הנראה להישאר כועסת מאשר להיות עדיין
אוהבת אותך, כשם שאהבתי אז. מה אעשה עם רגשות האהבה האלו שאין
להם דורש?
גם לכעס ולאיבה אין דורש, אך זהו רק טבעי. מעולם לא הכרתי בן
אדם שרצה שיכעסו עליו.
והנה, יהא עליי להתמודד עם העובדה הפשוטה והגמורה שהאהבה שלי
ורגשותיי העמוקים ביותר מופנים כלפי איש שאינו מעוניין בכך.
שאני מהווה מטרד בחייו ומועקה בחזהו. ולא כך תיארתי לי אהבה.
לא כך. ומה אעשה אז?
ברור לי כי אהבתי או כעסי אינם מכבידים עליך כהוא זה, למעשה
אינך מקדיש אף לא רגע אחד מזמנך להרהור בי. ייתכן שאתה ממשיך
וחי את חייך עם אותה מישהי שבחרת לעצמך והעדפת על פניי בצורה
כל כך חדה ובלי תהיות. הנה הכעס חוזר. שוב אני משמנת בעצמי את
גלגלי שיניו ומתדלקת אותו בכוח מחשבתי.
ותבין, אני לא רוצה לכעוס עליך. אני רוצה לאהוב אותך , לא כפי
שאני אוהבת אותך אלא כפי שאוהב אם רק אוכל להרשות לעצמי, אם רק
אדע שלא איאלץ לשלם על כך מחיר כל כך כבד.
אני חוסמת עצמי מפני אנשים. מפני גברים המישירים אליי מבט. אלו
נתקלים במבטי המושפל ולא מחמת ביישנות אני משפילה מבטי, אלא כי
איני רוצה להיקלע למצב בו ייתקלו עיניי במבט שישבה את לבי, כי
יודעת אני שבאותו רגע ייחרץ דיני, לאהבה. וזאת, עד כמה שאני
יודעת, מסוכנת לי מאוד. ולא אקח סיכון שכזה כרגע. לא עד שאותה
הקללה הנקראת אהבה תוכיח עצמה כלא מזיקה.
רואה אתה, זהו מעגל סגור. אם לא אתן לאהבה הזדמנות, לא תוכל
היא להוכיח את עצמה וכך אמשיך אני לחשוד בה.
חברי הטוב יאיר אומר לי לא פעם לעזוב הכל ולשכוח. או לא, הוא
מנסח זאת שונה: תני לדברים לעזוב אותך. הניחי למחשבות ללכת
ממך. כך הוא חוזר ואומר. לעתים אני מצליחה בכך; הדבר דורש שעות
של ישיבה ללא מעש, ללא גירויים חיצוניים, רק אני ושקט מסביב.
ואז אני מתרכזת בנשימות שלי ובהן בלבד ולאט לאט אני חשה איך כל
המחשבות עליך נוטשות אותי ואיך כל המחשבות האחרות עוזבות גם הן
ואני מניחה להן ונותרת שקטה ונקייה ואיני מהרהרת בשום מחשבה.
ויש שאני מתמידה בכך מספר ימים ברציפות ואלו אותם הזמנים בהם
איני חושבת עליך. ואיני חושבת על כך שאיני חושבת עליך. אך
לצערי , סדר יומי אינו מאפשר לי התעסקות תמידית כה מרובה
בניקוי הראש ובשעה בה אני חוזרת לחדרי, אין באפשרותי להניח לכל
המחשבות ללכת, כי ישנן מחשבות שמן הראוי שיישארו וישנם עניינים
הדורשים את תשומת לבי. יש חשבונות לשלם ואת הדירה לנקות ויש
בגדים לכבס ואחר כך לתלות, ומפעם לפעם, חברים מתקשרים ומזמינים
אותי אליהם או את עצמם אליי ואני לא מתלוננת על כך, אלא שפשוט
לא נותר לי הפנאי לנקות את הראש בצורה יסודית. (ברור לי שאלו
הם תירוצים בלבד, כי זמן תמיד ניתן למצוא. אולי בסתר לבי אני
לא באמת מעוניינת להוציא אותך מחיי בצורה טוטאלית.) כך יוצא
שאתה הינך נוכח בכל פעילות ובכל רגע, פרט לרגעי החסד שבהם אני
ישנה ואף לחלומות שלי אתה נדחף לך לעתים. אתה יושב מולי כשאני
עם חבריי, אתה מביט מהצד בשעה שאני מכינה ארוחת ערב או תולה
כביסה. אתה מעיר לי במבטך על כך שאני שותה ומעשנת יותר מהרצוי.
אתה בכל מקום ובכל פינה, וברוב חוצפתך, גם מעז להעיר ולבקר.
שוב הכעס חוזר.
אינני מעוניינת בנוכחותך המדומיינת הזאת. אני רוצה שתלך ממני
רוחך הזאת. שתלך הרוח ותחזור אתה.
מעולם לא סיפרתי לך על אודות אותו ערב ארור. בתחילה לא יכולתי
להגיד דבר מחמת הזעם והדמעות שחנקו את גרוני ותחושת ההשפלה
שצרבה בבטני בכל פעם כששחזרתי לעצמי את מה שקרה ואתה מעולם גם
לא שאלת. מאוחר יותר כבר לא יכולתי לספר לך, כי הקשר נותק
וחשתי מטופשת להתקשר אליך בשביל לספר לך. מה היה הטעם? מה זה
היה יכול לשנות?
אותו ערב חורפי היה אחד הקרים שידעתי בחיי, מעולם לא הייתי
מורגלת בקור שכזה, אך באותו הערב לא חשתי בו. הלכתי לי על הגשר
המואר מעל לנהר בצעדים בוטחים, זמזמתי לי שיר קצבי ששמעתי
ברדיו כשיצאתי מהדירה, מולי נצנצו בעליזות אורותיו מעוררי
התקווה של ה"מקדוגל", שבו נהניתי לשבת בתקופה ההיא. ידעתי
שאפגוש שם את ג'וש ואת אמילי ואולי אף את סיימון, שאמור היה
לחזור מ"מחוץ לעיר". ויותר מכל שימחה אותי הידיעה שבשלב מסוים
תגיע אתה ונשב כולנו, נשתה ונשמח, ובסוף הערב, כשניפרד
מהחבורה, נלך הביתה רק שנינו ביחד. "הביתה" יכול היה להיות
דירתך או דירתי. זה מעולם לא היה נושא לדיון, כי שנינו היינו
ביחד. מאוחדים מפני התעסקות בזוטות ומוגנים בחום גופותינו
הצמודים מפני הרוח המקפיאה. האם אתה זוכר?
אהבתי את אותם הלילות ב"מקדוגל", את תחושת הזרות שיש בה להוסיף
לקסם שבחופש. מסביב לשולחן הביליארד נוצרו קשרים קצרי מועד
יותר או פחות, הושקו כוסות וסופרו בדיחות. הייתי אז על גג
העולם, כשאתה לצדי, מחבק את מותניי ואני כמלכת העולם צוחקת
ומשוחחת עם מי שלא יהיה. אני הייתי אותה זרה מסתורית שהגיעה
מאיזו ארץ רחוקה ושבתה את לבו של הבחור המקומי, אשר לא חסרו לו
מחזרות, אך בכל זאת הוא הלך שבי אחריה.
ג'וש, אמילי וסיימון, חבריך הקרובים אשר אימצו אותי כאחת
משלהם, עטו גם הם הילה של זוהר וקסם, שכן הם היו חבריך וכל מה
שקשור היה בך היה זוהר ומקסים בעיניי.
באותו הערב, כבכל הערבים, נכנסתי לפאב סמוקת אף ולחיים מקור
ומהתרגשות, תליתי את מעילי וצעיפי בכניסה וניגשתי לבר. כמו
שידעתי, אמילי וג'וש היו שם וכל שאר הדמויות המוכרות לי יותר
או פחות נכחו, ורק סיימון נעדר. אולי הייתי יכולה להבחין כבר
אז בדבר מה, אך איך יכולתי לנחש?
שאלתי את אמילי על סיימון ומבטה לא היה ברור לי, היא רק ענתה
כי הוא לא יגיע הערב ולא הרחיבה. ג'וש ניגש לשולחן הביליארד
באותו הרגע, אך רק במבט לאחור יכולה אני לשער כי הוא ניסה
להימנע מאותו רגע שבעבורי הרי היה בלתי נמנע. לא הייתה לי סיבה
אז לקשר את הדבר אל היעדרותו של סיימון, אך כבר החל חוסר השקט
לכרסם בי. תחושה משונה פשטה בגופי ובלי שיכולתי להסביר זאת
לעצמי במילים, ידעתי שהערב הזה לא ייגמר כמו שחשבתי.
ובינתיים, הכל התנהל כרגיל. כוסות בירה התרוקנו ומולאו, מקלות
היכו כדורים היישר לחוריהם ואני הייתי שם כתמיד, אך עם תחושת
מועקה לא מוסברת. כל כך חיכיתי שתגיע, תחבק אותי חזק ותשב לצדי
ותספר לי איך היה בעבודה ותצחק על הכל ואני אספר לך על סיימון
שלא הגיע ואולי אתה תדע ותספר. אך השעות נקפו והנה גם השעה בה
היית אמור להופיע בדלת עברה ועיניי עקבו בדריכות אחר כל תנועה
באזור הכניסה, מחכות לדמותך הגבוהה שתופיע פתאום ולעינייך
הצוחקות תמיד ולחיוך הגדול והחם שממיס את הקיפאון של הרחובות.
אתה לא הגעת. אני כבר ידעתי. בלי לדעת מה, ידעתי. מבטה המודאג
מעט של אמילי, אשר הזמינה לי כוס בירה נוספת ודחקה בי לגשת
לשולחן לשחק. אף לא הייתי צריכה לשאול אותה בקשר אליך, כי היא
ידעה וידעתי אני. רק לא רציתי לדעת מה.
מבלי ששמתי לב, איבד המקום את קסמו, כמו אמילי וג'וש, הזוהר
נעלם מהכל ונותרתי לשבת קפואה וזרה במקום שהיה לי מוכר ולפתע
הפך מנוכר. כוח שלא בא ממני לקח אותי לכיוון הדלת, הלביש עליי
את מעילי ואת צעיפי וגרר אותי החוצה לרחוב החשוך. אורותיו
מעוררי התקווה של ה"מקדוגל" היו בגבי ולא הסתובבתי לראותם.
ידעתי שהם שם, כשם שידעתי ששוב אין הם מעוררים שום תקווה.
ידעתי שלא אחזור לשם.


אותו סוף שבוע היה לגמרי מזופת. מראש חשבתי לוותר על כל העניין
ולא להגיע, אבל אמי התעקשה ואני באתי. כל הדרך ירד גשם זלעפות
ובקושי ראיתי את הכביש לפניי. דווקא כשהגעתי לבית התחלתי
להרגיש שאולי זה כן היה רעיון טוב. אחותי הגיעה עם בעלה
והילדים והבית הקודר בדרך כלל התמלא חיים. אפילו באח בערה אש
והייתה איזו אווירה של חמימות משפחתית. היה אמור להיות מאוד
נחמד, אלא שבעיצומה של ארוחת הערב אמי החליטה שוב להיכנס לאחד
מאותם מצבי הרוח שלה ושוב נאלצנו כולנו לשמוע כמה שג'רי, בעלה
של אחותי, הוא בטלן ומתי כבר הוא כבר ימצא עבודה אמיתית ושלא,
להיות מוסכניק זאת לא עבודה נורמאלית לבן אדם בגילו. ושאם כבר
מדברים על זה, אז הגיע הזמן שיתבגר כבר באמת, כי בן אדם בן 35
שדבק בצורה כזאת באופנוע שלו ורק שותה בירה כמו איזה חזיר כל
היום זה כבר אפילו לא מגוחך, זה כבר פתטי ומתי כבר תתחילו
להתייחס לחיים שלכם ברצינות, למען השם יש לכם ילדים לדאוג להם.
וממך ננסי, ציפיתי לקצת יותר אחריות, אבל את תמיד אכזבת אותי
מכל הבחינות, אז אני כבר לא מצפה לכלום.
בסופו של דבר ג'רי הישיר אליה מבט ושאל בפה מלא בקציצת בשר
וכעס מה לעזאזל הבעיה המזוינת שלה והילדים פערו את פיהם
ועיניהם ולחשו אחד לשני בתדהמה שאבא כרגע אמר את המילה הזאת
שאסור ואז אחותי אמרה - באמת אמא מה הבעיה המזוינת שלך. ואמא
שלנו השתתקה בהפתעה, כי שק אגרוף שמחזיר בחזרה זה דבר לא צפוי.
במקום לענות היא קמה ממקומה והלכה לחדר השינה שלה. זה נתן לנו
אפשרות לשבת בנחת ולשתות את הבירה ולדבר על הכל, חוץ מעל מה
שבדיוק קרה עכשיו.
אחרי שעה בערך, כשהיא הבינה שאף אחד לא יבוא להתנצל, יצאה אמא
מחדרה ובאה לשבת איתנו בסלון. הסתכלתי עליה והיא נראתה לי
שפופה ומובסת ועדיין מחכה להתנצלות שלעולם לא תגיע. האישה
הפגועה תמיד. אישה קטנה היא נראתה לי באותו רגע ולא יכולתי
להתעלם מדקירות החמלה שהציקו לי בחזי. כמעט שהתקרבתי לשבת לידה
ולחבק אותה, אך נמנעתי, כי ידעתי שהיא לא תדע איך להגיב למחווה
שכזו. אישה שכבר שכחה מה זה חום וקרבה גופנית. זנחה את החיבה
ואהבה כנראה מעולם לא ידעה.
האיש הקטן באמת בכל הסיפור הוא כמובן אבא שלי, אשר נטש אותה
ואותנו, לא לפני שהוא הספיק להתעלל בנפשה ולגרום לה לנזק בלתי
הפיך. דווקא עליו לא בא לי לחשוב עכשיו.
האווירה הפכה להיות מדכאת יותר משציפיתי וחשבתי לעצמי כמה נחמד
יהיה לחזור לעיר כבר מחר בבוקר ובכך פשוט לקצר את השהייה
המאולצת הזאת בבית הזה שגדלתי בו והוא כל כך זר לי. חשבתי
ועשיתי. בשמונה בבוקר, אחרי כוס קפה וסיגריה עם אחותי במטבח
נכנסתי לרכב ונסעתי משם. חשתי שאני במנוסה. וכך הייתי כנראה.
אחותי המסכנה, שדווקא מאוד אוהבת את בעלה ואת הילדים שלה ואת
החיים שהיא חיה ולמעשה היא כלל לא מסכנה, רק שבאותו הרגע
כשדהרתי במכונית ריחמתי עליה על מה שהיא צריכה לסבול מאותה
האימא של שנינו, וריחמתי עליה על כך שלמרות הכל היא תמיד תחזור
לשם. היא לעולם לא תברח כמוני עכשיו וכמו אבא בזמנו. היא תמיד
תחזור לבלות עוד ועוד סופי שבוע שכאלה ותישאר עד שייראה לה
נאות ללכת. לכן היא מסכנה.
הדרך עברה לי מהר וכשראיתי את בנייניה הגבוהים של העיר על רקע
העננים האפורים כבר החל לבי לעלוץ. שמחתי לחזור והרגשתי כאילו
נעדרתי שנים.
כשנכנסתי לדירה מצאתי שם את טום יושב ובוהה בסרט מצויר
בטלוויזיה, כשעל פניו חיוך זחוח ועיניו אדומות מעייפות. חשבתי
לעצמי שזה מוזר. טום לעולם לא מתעורר לפני הצהריים ומה פשר
החיוך הזה?
הוא ככל הנראה היה מופתע באותה מידה לראות אותי, שכן הייתי
אמור לחזור רק ביום ראשון, אבל בכל מקרה הוא נראה שמח שחזרתי
והשליך לעברי כרית.
התיישבתי לידו על הספה באנחה גדולה ואמרתי רק - אל תשאל. הוא
לא שאל. רק חייך. קרוב לוודאי שהוא יכול לתאר לעצמו. ומה קרה
לך? שאלתי אותו לבסוף וזכיתי לאותה התשובה - אל תשאל. אבל הוא
גם הוסיף שהוא מאוהב.
מאוהב במי? בבחורה ההיא מישראל שאני לא יודע איך להגות את
שמה?
לא. הוא לא מאוהב בה. הוא דווקא מאוהב באלכס. בחורה מהעבודה.
חדשה. התחילה לעבוד רק לפני שבועיים. משהו לא מהעולם הזה.
מעניין. ידעתי שזה יהיה חסר טעם, אך בכל זאת שאלתי מה הוא חושב
לעשות עם הבחורה הישראלית, שאתמול בלילה הוא עוד בילה במיטתה.
הוא החזיר לי מבט ריק ומשך בכתפיו. מה עם הבחורה מישראל? נו,
היא מישראל. במילא לא היה לזה סיכוי. היא הרי תחזור לישראל
מתישהו. היא לא תכננה להישאר פה באוסטרליה ולהתחתן איתו.
לפעמים אני מודה לאלוהים על כך שאני לא אישה, כי אז קרוב
לוודאי הייתי גם אני מתאהב בטום ונותר בסופו של דבר שבור לב
וכואב.
אני חבר שלו ואני באמת אוהב אותו. הוא חבר טוב. אבל בכל מה
שקשור לבנות הוא לא בן אדם. ואני תוהה אם התנהגותו נובעת
מאינטליגנציה רגשית עד כדי כך נמוכה או שהוא סתם דביל. כי בן
אדם רע הוא לא, את זה אני יודע. הוא פשוט אידיוט בתחומים
מסוימים כנראה.
הוא לא העלה על דעתו לרגע אחד שאולי אותה בחורה מישראל התאהבה
בו וייתכן כי היא מפנטזת על חתונה ועל לגור איתו באוסטרליה. לא
עלה על דעתו. בחורה מסכנה. דווקא אותה באמת חיבבתי.
כשראיתי אותה לראשונה ב"מקדוגל" ועוד לא היה ברור לי מה הולך
לקרות איתה ועם טום, חשבתי לעצמי שזאת בדיוק בחורה לטעמי. לרוע
המזל היא נשבתה בקסמיו של טום. והשפן היחיד שהצלחתי אני לשלוף
היה למעשה הגרוע מכל. ברוב ייאושי פשוט אמרתי לה שאם היא
מעוניינת במשהו אמיתי, אז טום הוא לא הכתובת כי בתוך חודש הוא
כבר ימצא מישהי חדשה ואותה הוא יעיף לעזאזל. היא כמובן לא רצתה
לחשוב שאני יודע על מה אני מדבר ובחרה להיעלב ממני, מה שכמובן
הצריך התנצלות מצדי, שלא הייתה לי כל בעיה לספק. רק שמה שהקשה
עליי להתנצל בכנות ולהסביר לה שסתם הייתי שיכור ודיברתי
שטויות, הייתה העובדה שלא הייתי שיכור ולא דיברתי שטויות. אך
לא הייתה לי שום דרך להסביר לה.
והנה באותו הבוקר ישב לו טום על הספה מרוצה מעצמו בעליל, אחרי
שבילה את הלילה אצל הבחורה המתוקה הזו, שגם עכשיו, אחרי כל כך
הרבה זמן שעבר, אני חש את אותה הצביטה הלא נעימה הזאת בלב
כשאני חושב עליה ועל מה שהוא עולל לה. ולרגע אחד הוא לא חש שיש
משהו לא בסדר בתמונה. הוא בילה את כל החודשיים האחרונים איתה,
וכך בוקר אחד הוא פשוט יצא ממיטתה ומדירתה בשביל לא לשוב
לעולם. להיעלם לה. לצערי היא לא הראשונה ובוודאי לא האחרונה
ואני תמיד נאלץ לצפות בזה מהצד ורק הפעם גם ניסיתי להתערב.
ניסיתי למנוע ממנה את הכאב. חבל שלא עלה בידי. כי דווקא אותה
באמת חיבבתי. לעזאזל חיבבתי, רציתי אותה לעצמי! זה לא ייתכן
שטום זוכה בכל הבחורות, זה לא צודק.
בכל מקרה, לא נזפתי בו כי לא ראיתי בכך טעם. ידעתי שמוחו כבר
מלא במחשבות על אותה האלכס ההיא ומחשבות כאלה מסנוורות את
עיניו ואוטמות את אוזניו. או במילים אחרות - לא היה עם מי
לדבר.
יצאתי לטייל בפארק. השמיים אמנם היו מעוננים, אבל לא היה קר.
מצאתי את עצמי מתפעם שוב מיפי הצבעים של הפארק אחרי הגשם. הדשא
הירוק תמיד - יותר ירוק, גזעי העצים חומים מתמיד והאפור של
המדרכות כהה יותר. הכל נראה יותר נקי ורחוץ והאוויר טוב וטהור.
חשבתי שמזג אוויר שכזה מתאים לישיבה נינוחה במרפסת פתוחה עם
כוס קפה גדולה ושיחה בטלה ומשעשעת עם מישהו שאוהבים ובאופן לא
לגמרי מפתיע נדדו מחשבותיי אל מיין. ככה התחלתי לכנות את אותה
הבחורה הקסומה מישראל. תיארתי לעצמי שהיא ודאי ישנה ולא רציתי
להעיר אותה, אולי גם חששתי שהיא לא תשמח לראות אותי באותה מידה
שבה אשמח אני לראותה, אבל בעיקר חששתי שמא יבגוד בי פי ואני
אספר לה שטום עזב אותה לטובת מישהי אחרת. המשכתי ללכת בלי
לחשוב לאן, מגלגל על שפתי את שמה כפי שהיא מבטאת אותו בשפתה:
מ-ע-י-ן. ידעתי שלעולם לא אצליח לבטא את השם נכון ולכן הסתפקתי
ב"מיין". מיין זה כמעט כמו מעיין, הכי קרוב שהצלחתי להגיע
מבחינת ההגייה.
מצאתי את עצמי בפתח הבניין בו גרה אמילי והחלטתי לעלות להגיד
שלום. לא היו לי כל חששות בקשר לאמילי. לא חששתי להעיר אותה
ולא חששתי מתגובתה ובעיקר הייתי חייב לדבר עם מישהו על מה שטום
עשה.
להפתעתי אמילי הייתה ערה ונמרצת ביותר והסיבה לכך, כפי שהתברר
לי כעבור דקה, הייתה שהיא בילתה את הלילה מול הטלוויזיה ונרדמה
ממש מוקדם. כלומר לא היית ב"מקדוגל" - תהיתי בקול רם. לא, לא
ב"מקדוגל" ולא בשום מקום אחר.
ומה בקשר לטום וההיא? שאלתי, מנסה לא להסגיר דבר בינתיים.
אמילי באותה שעה עמדה בגבה אליי והייתה מרוכזת כולה בניסיון
לחלץ פרוסת לחם שנתקעה בטוסטר, מה שהקל עליי ביותר להיראות
אדיש לכל העניין. היא רק אמרה שאולי הגיע הזמן שאני אנסה בכל
זאת לקרוא לבחורה בשמה כי היא וטום כבר נראים לה די רציניים.
בנקודה הזאת כבר לא יכולתי להישאר אדיש יותר ואמרתי לה בטון
שנשמע לי כועס מדי שהיא אולי רצינית, אבל מה שבטוח זה שטום
ידידנו לא רציני. לא היה רציני וגם לא יהיה. אמילי עזבה את
הטוסטר והסתובבה אליי. לנוכח מבטה הבנתי שאולי באמת הטון שלי
היה כעוס מדי.
אוי לא. לא שוב. בחורה מסכנה. דווקא חיבבתי אותה מאוד. היא
אמרה והתיישבה בכבדות על הכסא שלידי. לא יכולתי להסכים איתה
יותר.
את מבינה שהיא תגיע הערב לפאב ותחכה לו כמו בכל ערב. אמרתי
לאמילי והיא השלימה אותי - והממזר לא יגיע. ואני המשכתי אותה -
והיא תתקשר אליו והוא לא יענה. ואמילי הוסיפה - ואז היא תבוא
אליכם לדירה והוא לא יהיה, כי הוא יודע מתי להיעלם. ממזר בן
זונה.
בנקודה הזאת לקחו אותי מחשבותיי לסיטואציה הזו שמיין תבוא
אלינו לדירה לחפש את טום ונימה של שמחה התגנבה ללבי. היא תבוא
אלינו לדירה והוא לא יהיה. עם קצת מזל אהיה שם אני. היא תהיה
שבורה ותזדקק לכתף לבכות עליה ואני אהיה שם בשבילה.
חתיכת שמוק מטונף! על מה אתה חושב? על איך לנצל את המצב?
הנקודה היא שפשוט רציתי אותה עד ייאוש. זה הייאוש שהביא אותי
לחשוב מחשבות שפלות שכאלו.
ידעתי שלא אמצא כוח להגיע לפאב באותו ערב, כי לא אוכל לשאת את
מבטיה מלאי הציפייה של מיין כשאני יודע את האמת, כשאני יודע
שהיא מחכה לשווא לבחור שלא יגיע יותר. ועוד יותר הייתה בלתי
נסבלת המחשבה על כך שבסוף הערב היא כבר תבין ועיניה הבהירות
יצטעפו בדמעות וכשילכדו את עיניי מבטי יאמר לה - "את רואה?
אמרתי לך!" בצורה אכזרית ובלתי נשלטת. לו רק הייתה לי דרך
למנוע את כל העניין... אבל לא הייתה. היא לא רצתה להקשיב לי
בהתחלה, היא גם לא תרצה להקשיב עכשיו. עדיין לא תהייה לה שום
סיבה להאמין לי. היא אולי תחשוב שאני פשוט לא רוצה שהיא תהיה
חברה של טום וזה לא יהיה מועיל בשום דרך.
זה היה בלתי נמנע ואני רק ידעתי שאני לא רוצה להיות שם כשזה
קורה.
נפרדתי מאמילי ואמרתי לה שהערב לא אגיע ל"מקדוגל" ושיהיה
בהצלחה. השתדלתי להישמע כמה שיותר אדיש לעניין וכאבתי בתוכי על
כך שאני ממשיך להציג את אותה הצגה שחוקה שכאילו הבחורה ההיא לא
מעניינת אותי ואפילו לא טורח לקרוא לה בשמה. שהרי מיין זה
הכינוי שנתתי לה, אך שמרתי זאת לעצמי. בנוכחות טום, אמילי או
ג'וש הקפדתי תמיד לקרוא לה "ההיא" או - "הבחורה הישראלית".
התשוקה ללכת אליה ולחבק אותה ולנחם אותה מבעוד מועד הבעירה את
עצמותיי ובמקום ללכת לדירתה, פניתי לכיוון הפארק והתחלתי לרוץ
כמו מטורף. בורח. שוב.