צילה סער מזמן לא התרגשה כל כך.
בסך הכל פגישה עיוורת, עברו בערך 25 שנה מאז הפגישה העיוורת
האחרונה שבה נטלה חלק ומאז היא נשבעה, לא עוד.
בערך לפני שבועיים, כשהיתה בעבודה, התקשר אליה נועם בפעם
הראשונה. הקול שלו נשמע כל כך צעיר כשביקש ממנה לא לנתק לו
בפרצוף, למרות שהדברים שיגיד אולי ישמעו לה קצת מוזרים. היא לא
מכירה אותו, אבל הוא חייב להתוודות בפניה. התוודה שכבר כמעט
חודש, מאז שסיים את התיכון, הוא עוקב אחריה, והיא מאוד מאוד
מוצאת חן בעיניו ושהיה רוצה להכיר אותה יותר, ואם היא תרצה אז
גם מקרוב.
כשאמר מקרוב שטף את גופה גל חמים בילתי מוסבר.
שיחת טלפון כזאת היתה חדשה לצילה. מעולם לא התוודו לפניה שהיא
מושכת עד כדי הצורך לעקוב אחרי כל תנועה שלה.
אני יכולה להיות אמא שלך מיהרה להגיד. נועם נשמע משועשע כשאמר
לה, שכבר שמע את המשפט הזה מנשים שחיזר אחריהן בעבר.
צילה לא זכרה על מה בדיוק דיברו באותה שיחה וגם לא כמה זמן היא
נמשכה, אבל היה לה נעים, והיא צחקה הרבה. היא לא התנגדה כשאמר
שיתקשר אליה מחר בדיוק באותה השעה.
אחרי שלוש או ארבע שיחות לערך הפסיקה להגיד לנועם שהיא יכולה
להיות אמא שלו, ורק הזכירה את זה לעצמה בכל פעם שהתקשר.
בלילות לפני שנרדמה, היתה מהרהרת בנועם ואומרת לעצמה שזהו זה,
מחר תגיד לו שאין לה עניין להמשיך את הקשר איתו. היא הרי יכולה
להיות אמא שלו.
בבקרים היא כבר הספיקה לשכוח את ההחלטות הנחרצות של הלילה
לפני. היא היתה מקדימה לעבודה בכעשרים דקות, מבצעת את מטלותיה,
כדי שלא יטרידו אותה בזמן שנועם מדבר איתה. תוך כדי ביצוע
עבודות המשרד השוטפות צילה שמה לב שבערך כל דקה היא מסתכלת
לעבר השעון שעל הקיר ממולה.
לפעמים, כשהצלצול התעכב במקצת, היא היתה מחייכת לעצמה על הדאגה
האמהית שאחזה בה לפתע.

הבוקר נועם לא התקשר וצילה היתה ממש מודאגת, כשלבסוף צלצל
הטלפון, שעתיים וחצי אחרי המועד הקבוע הוא התנצל על האיחור,
אמר שהוא מחר מתגייס, והיו לו קצת סידורים לפני גיוס. הוא
החליט שהגיע הזמן להפגש והציע שישבו לשתות קפה איפה שהוא, אחרי
שמסיימת לעבוד.
אתה הרי יודע איפה אני גרה, למה שלא תבוא אלי הביתה בשעה
שמונה, פלטה במהירות.

צילה החליטה ללבוש את השמלה האדומה שלה. השמלה שלדעתה הכי
החמיאה לארבעים ושתיים שנות גיזרתה, להתאפר קלות, כמו תמיד.
לא רצתה לתת לו הרגשה כאילו יצאה מגידרה לקראת הפגישה איתו.
בזמן שהתכוננה לפגישה היא הרהרה בכל הזמן הזה שעבר מאז שנמרוד
בעלה נהרג באותה תאונת דרכים איומה. הם היו נשואים כמעט
שנתיים. נמרוד הבטיח שכשיסיים ללמוד ירחיבו את המשפחה. יום אחד
כשהיה בדרכו מהאוניברסיטה העברית הביתה קרה האסון.
המכונית שלו התהפכה בירידה מהקסטל, הוא נהרג במקום. למרבה הפלא
הסטודנטית שתפסה איתו טרמפ לתל אביב יצאה בחבלות קלות בלבד. לא
יכולה היתה להאמין שעברו כבר תשע עשרה שנים מאז.
הזכרון של נמרוד רדף אותה בכל אשר תפנה. בכל הזמן הזה היא לא
הצליחה להחזיק מעמד ביחסים קרובים עם גבר אחר, שלא לדבר על
להתמסר לזרועות שהן לא של נמרוד.
החברות שלה ניסו מידי פעם לסדר לה דייטים, תמיד דחתה אותן
בטענות מטענות שונות.


בשעה שמונה בדיוק נשמע הזמזום של פעמון דלתה.
צילה פתחה את הדלת לרווחה.
משהו במראה של נועם קסם לה. היא לא ממש יכולה היתה להניח אצבע
מה בדיוק.
אני יכולה להיות אמא שלו הזכירה לעצמה שוב ושוב כשזזה מעט
הצידה כדי
לאפשר לו להכנס פנימה. כשחלף על פניה זרועו התחככה כמו מבלי
משים בשדיה מגע שנמשך שבריר של שניה ושוב עבר בגופה הרטט של
מקרוב.
צילה סגרה את הדלת מאחוריו ומיהרה לשאול מה ישתה.
הוא כבר הספיק להתרחק לכיוון הסלון ואפילו לא הסתובב אליה
כשענה לה.
היא נכנסה למטבח, מקווה שלא שם לב לנשימותיה שהפכו מהירות.
קולה, תפוזים, תפוחים. בכוונה התלבטה צריכה היתה זמן להסדיר
נשימתה. גם התוספת של קרח למשקה הוסיפה לנשימתה שניות
הכרחיות.
כשיצאה עם הקולה נועם כבר ישב על הספה, ומהמערכת בקע קולם של
הביטלס. בחור זריז חייכה לעצמה, גם חוצפן לא קטן.
היא התיישבה לצידו, לא רחוק מידי וגם לא קרוב מידי, והגישה לו
את הכוס.
נועם התרווח על הספה, לגם קצת והם התחילו הא ודא כמו זוג מכרים
וותיקים. קצת יותר מאוחר שמה צילה לב שרק נועם מדבר, והיא רק
מקשיבה.
הוא סיפר לה על שנות ילדותו. על כך שרק לפני כמה ימים נודע לו
שאבא שלו, הוא בכלל לא האבא האמיתי שלו, אלא רק של שתי האחיות
שלו מיכל וענבל.
איך אמא שלו לא מוכנה לדבר איתו על אבא שלו ומתעקשת על כך
שבבוא הזמן תספר לו הכל ולא עזרו לו כל הדמעות והתחינות.
הוא נראה כל כך עצוב כשדיבר, גם הדמעה שעמדה בזווית עינו, לא
נעלמה מעיניה של צילה והיא הרגישה צורך עז לחבק ולנחם.
צילה משכה את נועם אליה והרגישה איך הוא ממקם את ראשו בדיוק
איפה שרצתה, בין שדיה. היא לא התנגדה כשחפן את שדה וליטף אותו
מבעד לבד הדק של שמלתה.
היא המשיכה לא להתנגד כשידו ליטפה את ירכיה, הפשיטה אותה, דחפה
אותה על גבה, פישקה את רגליה.
היא היתה מוכנה להמשך, גם נועם. השנים הרבות שחלפו, ההתרגשות
של שניהם, הפכו את הכל לחפוז.
צילה ראתה את העווית הישנה אך המוכרת כל כך, שהופיעה לשבריר
שניה
על הפנים של נועם כשהוא גמר.
נמרוד הספיק להרחיב משפחה אחרי הכל.