1. המקום האפור ששמו אינווריק.
27/03/2003.
הכל התחיל בגלל עוד התקף אלרגיה קטלני.
ההתקף הזה ממש שבר אותי והחלטתי שהפעם אני באמת חייבת לעשות
משהו רציני בנדון.
חשבתי לעצמי שהפעם אנסה שיטת טיפול חדשנית - לכתוב סיפור על
האלרגיה שלי! להפוך אותה למשהו מצחיק, ואולי ככה אצליח סוף סוף
להחלים ולהיפטר ממנה.
הרי צחוק הוא דבר מרפא! והרי אני אלופת הצחוקים והשטויות.
ומכיוון ששום טיפול אחר שעשיתי עד היום, לא עבד - 'טיפול'
שכזה, בהחלט לא יוכל להזיק.
החלטתי להפוך את האלרגיה שלי למפלצת.
רק כדי שתבינו כמה מפלצתית היא האלרגיה, אתאר בפניכם על קצה
המזלג את הנזקים שהיא מעוללת לי: ראשית, התקפי עיטושים בסדרות
של חמישה ועד עשרה "אפצ'ים" רצופים. שנית, אף דולף כמו ברז מים
מקולקל וגירוי מתמיד בתוך הנחיריים שכמובן גורר עוד ועוד
עיטושים.
את יותר ממחצית השנה האחרונה העברתי בחברתם של גלילי נייר
טואלט וממחטות טישו לרוב.
דמיינו לעצמכם, כמה "כיף" להיסחב לכל מקום עם גליל טישו.
אפילו בטיולים ובמיוחד בזמן השיעורים. נסו לפתור תרגילים
בחשבון כשכל הזמן האף דולף ומתעטש. בשלב מסוים, גם המורות היו
מתחילות לאבד ריכוז והיו משחררות אותי מהכיתה.
מפלצתי, לא?
אז החלטתי שלמפלצת שלי קוראים אפי והיא חיה לי בתוך האף.
בעצם, מפלצות יש בכל מקום, אם קצת חושבים על זה.
הן אורבות להן לצד הדרך, מחכות לשעת טרף, לסדק קטן שיופיע
בתוכנו, ממתינות לספקות שיתחילו לנקר, ממתינות שניפול שוב אל
בורות ישנים בדרכנו. הן רק מחכות שיוכלו לזנק ולהשתחל לתוכנו
ולאכול בהנאה את הפחדים שלנו - וכמובן, לייצר בשבילנו פחדים
חדשים, כדי שתמיד יהיה להן מה לאכול.
אי אפשר לראותן, כשהן בתוכנו, למרות שלפעמים, מפלצות יכולות
להגיע לגודל "מפלצתי" ממש, אבל מדי פעם תוכלו לחוש בהן, נעות
בתוכנו באי נוחות, בכל פעם שטוב לנו מדי לטעמן.
ובכן, אם כך, אפי, המפלצת שלי, הגיעה אליי בגיל צעיר. אולי כבר
בגיל ארבע או חמש, אבל אני לא ממש בטוחה. היו לזה סימנים
מוקדמים כמו כאב בטן מוזר בצד שמאל, שהיה מקפל אותי לשניים
מרוב כאב, בכל כמה חודשים, רגל ימין שאותה נקעתי שלוש פעמים,
בערך, בהפרשים של שנתיים מנקע לנקע ועוד סימנים כאלה ואחרים
לאורך שנות ילדותי.
בגיל שתיים עשרה היא כבר הפכה לדיירת קבע בוודאות, כי זה היה
הזמן שבו התחילו התקפי האלרגיה. זה קרה לפני שנה, בקיץ שעבר.
אני אפילו זוכרת את ההתקף הראשון שלי! זה היה יום שבת, קיצי
וחם ואני זוכרת אפילו מה לבשתי! מין אוברול מפוספס בפסים
צבעוניים, בהירים. ביקרנו את הביקור השבועי הקבוע של שבת אחרי
הצהרים בביתם של סבי וסבתי מצד אבי. ממש לפני ארוחת הערב זה
התחיל. אפצ'י אחד, שניים, שלושה... עשרה! עשרים פעמים ברציפות!
התעטשתי כשהמשפחה כולה עומדת סביבי ומונה את העיטושים. ככה זה
קרה בפעם הראשונה. להרגעה, דחפו לי איזה כדור, שעשה אותי
מנומנמת וזאת הייתה התרופה היחידה שעזרה, ללכת לישון. כנראה
שגם אפי נרדמה...
מאז היא נמצאת שם, בתוך האף; ובכל פרק זמן בלתי צפוי לחלוטין,
היא מגיחה לביקור שמתבטא בצורת התקף אלרגיה כמובן.
למה אפי נמצאת בתוך האף שלי? שאלה מצוינת. אבל זאת לא השאלה
הנכונה.
השאלה האמיתית היא: איך בכלל הגיעה לשם? ואיך זה שאני מוכנה
לסבול אותה כל כך הרבה זמן?
מצד אחד, יש לי חוש ריח נפלא! ממש כמו כלב ציד. אפילו כשהאף
שלי מותקף - אני עדיין מסוגלת להריח.
אבל מצד שני, אפי מגרדת לי כל הזמן, מציקה לי עם גירויים
במעמקי מחילות האף, שם היא מסתובבת לה בחוסר מנוחה, כי היא
יודעת, שהיא אינה דיירת רצויה! כן, כבר הוצאתי לה המון צווי
פינוי (תרופות למיניהן) ושלחתי צוותי משא ומתן (טיפולים
אלטרנטיביים), אבל אפי, כנראה, הרבה יותר חכמה ממני ותמיד
מצליחה להערים עליי.
עברו חודשים רבים (והרבה טישו!!!), עד שהצלחתי להבין שבכדי
להיפטר מאפי, אני צריכה קודם כל להכיר אותה ואז להיפרד ממנה
לשלום, אחת ולתמיד!
אבל איך עושים את זה? איך מכירים אותה? איך נפרדים ממנה?
זה בכלל לא פשוט ובכלל לא קל, בייחוד לאור העובדה, שאני מאמינה
שהיא קיימת בתוכי, כל השנים, כבר מילדות.
איך נפרדים ממשהו או מישהו שהוא חלק בלתי נפרד מחייך, כל כך
הרבה זמן?
אפילו אם זה חלק לא טוב שלי...
אז מאיפה באה אפי? הרי לא צצה לה סתם כך באוויר, היא חייבת
להגיע ממקום כלשהו...
ובכן - אפי המפלצת שלי הגיעה מאינווריק.
ארץ שוממה וחרבה שאין בה דבר וכל המפלצות שבאות משם חייבות מיד
למצוא להן בני אדם לגור בתוכם, כי רק כך יכולות המפלצות
מאינווריק לחיות.
זו דרכן של המפלצות להתקיים ולשרוד - והן עושות זאת בהצלחה
מרובה, כי מפלצות אינווריק הן כמו טפילים!!!
בעצם, אם אי פעם תגיעו לאינווריק, לא תמצאו שם אף לא מפלצת
אחת!!! כי הן כולן, בלי יוצא מהכלל, מצאו להן מישהו לחיות
בתוכו!
אבל אם בגלל סיבה כלשהי, המפלצת תישאר ללא בן אנוש כנשא, היא
איננה חוזרת לאינווריק - לא ולא. היא פשוט מתה.
המפלצות רק נוצרות באינווריק, אבל הן לא נשארות שם, כי אין
בשביל מה!!!
באינווריק, אין דבר - והכל ריק!
ככה אפי הגיעה אליי.
אז אמרנו, שכדי להיפטר מאפי או יותר נכון, להיפרד ממנה - צריך
קודם כל להכיר אותה. אך לשם כך עליי קודם כל לראותה. לדעת איך
היא נראית, מה הגודל שלה, מה היא אוהבת ולא אוהבת, מהן נקודות
החולשה שלה.
בקיצור, דבר ראשון, צריך להוציאה החוצה מתוכי.
ככל שאדע יותר, כך אוכל להרחיקה מעליי ולהשתחרר ממנה.
אפי לא תוותר בקלות.
הרי טוב לה בתוכי והיא ממש לא רוצה למות!
אבל לי כבר לא טוב עם אפי בתוכי. בשלב מסוים הבנתי שאפי מקלקלת
לי הכל!
היא זו שמונעת ממני בכל פעם מחדש להגיע למקומות הטובים בחיי,
להצלחות, לשמחה ולאהבה.
אז איך אפשר לפגוש את אפי ולשכנע אותה פנים אל פנים, שנמאס לי
כבר והגיע הזמן שתלך לה לכל ה... סליחה, שתלך לה לדרכה?
אולי גם אני צריכה להגיע לאינווריק?
אז אתמול בבוקר, כשעמדתי לצאת מהמיטה, אפי הראתה לי שלה דווקא
מתחשק להישאר מתחת לשמיכות.
אפי היא משכימת קום. היא מתעוררת מוקדם ממש כמוני ובעשר הדקות
הראשונות שבהן אני עוד מתלבטת מה ללבוש, היא מתלבטת אם להרוס
לי את היום או לאפשר לי לצאת לענייניי.
אז כפי שאמרתי, לאפי לא התחשק לקום. וכשלא מתחשק לה לקום לא
משנה מה אבחר ללבוש, כי ממילא אפי מעדיפה פיג'מות.
דווקא היה מתוכנן לי יום לימודים עמוס. חופשת הפסח עמדה בפתח
והגיעה השנה מוקדם מהרגיל.
אבל אפי שלחה מסר בהול שהתפרץ בסדרת עיטושים עצבנית, גל קטן של
נזלת ולקינוח גם סתמה לי את הנחיר הימני! היא יודעת כמה אני
סובלת כשקשה לי לנשום.
החלטתי להתעלם ממנה הפעם. אולי אם פשוט אמשיך בעיסוקיי ולא
אתייחס אליה, תרפה אפי מההתקף להיום.
בדרך כלל מספיקים התקפי הבוקר לעשות את 'העבודה'.
הגירוי כל כך חזק באף וזה כמובן גורר אותי לקנח שוב ושוב את
אפי ורק להגביר את ההתקף. זה היה כבר משבית אותי לשארית היום
ומן הסתם הייתי מפסידה חומר לימודי רב, שאותו נאלצתי להשלים
מאוחר יותר.
הבנתם את המלכוד?
הרי כשהאף מלא - מקנחים ומרוקנים אותו, לא?
לא כשאפי בסביבה.
כל קינוח רק מגביר את הגירוי והזרימה ואפי כמובן מרוצה!
בחודשים האחרונים ניסיתי להלחם בנזלת.
לא ויתרתי לעצמי. והייתי יוצאת לבית הספר, או לכל מקום אחר,
מצוידת בגליל טישו בידי או בתיק ולמרות אי הנוחות שבדבר, עושה
את המוטל עליי.
זה לא פשוט, כי אם אפי מחליטה להוסיף שמן למדורה, ולהמשיך את
ההתקף לאורך כל היום, זה הופך להיות יום נורא בשבילי.
אתם צריכים לראות אותי בסופו של יום כזה, אחרי שאפי "טיפלה"
בי: אפי אדום ונפוח, השפתיים יבשות וסדוקות, עיניי מכווצות
ושורפות, ומכל עבר מפוזרים ניירות טישו מגולגלים, שאימא שלי
ממש לא סובלת ורודפת אחריי לכל מקום עם שקית קטנה, לאסוף את כל
השאריות שלי.
כן, זה בהחלט מרגיש כמו אחרי התקפה וזו אכן מלחמה.
ביום שכזה, ממש לא כיף לשהות במחיצתי. אני עצבנית, מתוחה, ושום
דבר לא מצליח לי. כל מטלה הופכת להיות קשה ומסובכת וכל רצוני
עלי אדמות הוא לחזור לפיג'מה ולהתכסות בשמיכות - בדיוק מה שאפי
תכננה לנו מלכתחילה.
האמת היא שהתרופה היחידה שאי פעם עזרה לי לעצור את ההתקפים,
הייתה השינה. רק שהבעיה היא שאינני חובבת שינה גדולה.
אף פעם לא הצלחתי לישון בזמן מנוחת הצהריים, גם לא כשהייתי
ילדה קטנה.
מנהג שכזה בוודאי היה עוזר לי מאוד בשנה האחרונה; תנומה טובה
באמצע היום - וביי ביי להתקף!
בפעמים הבודדות שבהן הצלחתי לישון, אכן נעצרו ההתקפים.
אבל למי יש זמן לישון באמצע היום?
בשבילי, שינה נתפסה לעתים כבזבוז זמן. למה לישון כשיש כל כך
הרבה דברים מעניינים בעולם? אני מעדיפה לחלום בהקיץ.
החלומות בהקיץ הם אלה שנותנים לי את הרעיונות וההשראה לסיפורים
ולשירים שאני כותבת.
פעם אפילו הלכתי להוצאה לאור, לנסות לפרסם כמה סיפורי ילדים -
אפי ממש לא אהבה את הרעיון הזה וכל אותו היום תקפה אותי ללא
רחמים.
כל כך התביישתי לשבת שם מול המו"ל, כולי אדומה ודולפת, בקושי
מצליחה לגמור משפט בגלל אינספור עיטושים. גם ככה הוא בטח הסכים
להיפגש איתי רק בגלל שהמורה שלי, לני, לקח אותי אליו. עשה לו
בטח איזו טובה קטנה...
אבל העיקר שהייתי שם! זה הכי חשוב.
באותו יום חשבתי שזה יהיה ההתקף האחרון!
קיוויתי שאם אתגבר על פחד ההוצאה לאור, שום דבר כבר לא יפחיד
אותי לעולם!
כמובן שטעיתי.
בכל אופן, כבר עברו חמישה או שישה חודשים מאז שביקרתי שם,
וספרים - לא ממש הוצאתי לאור...
אבל אפי, אפי כמובן נשארה איתי.
פעמים רבות חשבתי שזה יהיה ההתקף האחרון.
אך פעם אחרי פעם נוכחתי לראות שטעיתי.
בתור אחת שלא ממש אוהבת לישון, בסופו של יום ארוך ומתיש ומתובל
בהתקף אלרגיה, המיטה בהחלט נראית מזמינה ומנחמת.
זה לא בדיוק נגמר ככה בקלות. בשלב הזה של הערב עוצמת ההתקף
שוככת.
אפי כבר יודעת שגם בקרב הזה היא ניצחה.
בזמן שהיא כבר מתארגנת לה למנוחה שלה, אני מגלגלת שני כדורים
קטנים של טישו ותוקעת אותם בנחיריים כמו פקקים - וצוללת מתחת
לשמיכה.
יש התקפים כל כך קשים ומוצלחים בעיניה של אפי שמדי פעם היא
לוקחת לעצמה גם כן זמן למנוחה.
לפעמים זו חופשה של חודש או שבוע-שבועיים.
פעם אחת נמשכה החופשה כמעט שלושה חודשים!!! אבל אפי חזרה.
בסופו של דבר אפי תמיד חוזרת אליי.
הוריי המודאגים גררו אותי לסדרת בדיקות מתישה, שלא העלתה דבר.
הגורם להתקפי האלרגיה שלי לא התגלה מתחת לעדשת המיקרוסקופ ולא
במבחנות המלאות בדגימות מדמי.
אם רק היו מבינים שזהו גורם נסתר מהעין, כזה שאינו יכול
להתגלות בבדיקה רגילה. בכל פעם שחזרו תוצאות הבדיקות ללא כל
ממצא משמעותי, רופאים רבים קיבלו כינויים מעניינים ואימהות עם
מקצועות מפוקפקים.
אחרי כמה חודשים, התייאשתי כליל מהמערכת הרפואית וביקשתי לחדול
מהמבדקים הרפואיים ומטיפולים ניסיוניים.
דווקא התחושה המוזרה ביותר הייתה מגיעה אחרי שההתקפים היו
נגמרים, כשהייתי כבר סחוטה ומותשת. בגופי הייתה משתררת הרגשה
ריקה. כאילו כל כוחותיי התרוקנו ממני וכך גם כל רגשותיי. כאילו
אני ריקה לחלוטין. לפעמים זה ממש מרגיש כאילו גם לבי אינו
פועם.
זה מרגיש שאין בתוכי דבר והכל ריק.
אפשר לקרוא לזה ריקנות, אבל זו לא המילה הנכונה. זה פשוט מרגיש
אפור.
חסר חיים.
בשבילי, לא להרגיש זה כמו להגיד שאני לא בחיים! והתחושה האפורה
והריקה הזו שהייתה מגיעה בסוף כל התקף, מאוד הפחידה אותי.
תמיד ידעתי לכתוב ולתאר כל תחושה וכל רגש שחוויתי. רק על
התחושה הזאת מעולם לא העזתי לכתוב...
ואולי, אולי בדיוק שם, במקום הריק הזה שבתוכי, אולי שם שוכנת
לה אינווריק?
הארץ האפורה והריקה. אולי אם אכתוב עליה סוף סוף היא תתגלה
בפניי ואוכל לדעת, אחת ולתמיד, מה יש שם בפנים, בתוכי?
אז אתמול בבוקר, אחרי הגל הראשון של הנזלת ואחרי שהחלטתי
להתעלם מהמסר הברור של אפי, אחרי שכבר גמרתי להתלבש - נעמדתי
מול הראי ובידי מברשת השער הגדולה.
תהיתי אם בכלל כדאי לי להתאמץ ולהסתרק? הרי אם יימשך ההתקף,
התסרוקת תתפרק ושערי המתולתל ממילא יהיה פרוע עוד יותר. אין
טעם להסתרק.
הנחתי את המברשת בחזרה על השידה.
התבוננתי בדמותי שבמראה. אני חייבת להודות שהנחיריים שלי באמת
גדולים.
אולי באמת מסתובב לו שם יצור קטן ובלתי נראה, שגורם לי לכל
הצרות הללו?
קירבתי את פניי עד שאפי נגע בראי. הרמתי קצת את ראשי, כך שאוכל
להתבונן לעומק נחיריי ואפילו נעזרתי באצבעותיי כדי להרחיב את
נתיבי האוויר.
"אפי!" קראתי בקול.
בטח אתם חושבים שהשתגעתי. לדבר אל מישהו שספק אם הוא בכלל
קיים?
אבל מה כבר נותר לי לעשות? אילו ברירות נשארו לי?
"אפי, את שם?" קראתי שוב. "אפי, אני רוצה לדבר איתך..."
רריחחצ'צ'... נשמע קול מוזר - ונשבעת לכם שהרגשתי תנועה!!!
"אפי? זאת את? אני יודעת שאת שם..." התקרבתי עוד אל הראי
ויכולתי לחוש באפי, במגעה הקר של הזכוכית.
ואז קרה דבר מוזר: אתם יודעים איך זה, כשאתם מסתכלים על משהו
קטן מקרוב קרוב ומסביב יש עוד חפצים בשדה הראייה, אך המבט
ממוקד בדבר הקטן ופתאום שאר החפצים מאבדים את צורתם ונראים
גדולים יותר ממה שהם באמת? מכירים?
ובכן, כשעמדתי ככה, כשאפי צמוד למראה, נראו לי לפתע נחיריי
המורחבים כמו שתי מנהרות חשוכות, שהתחברו בהמשך למנהרה אחת
גדולה ואפלה.
"אפי, את שם?" קולי הדהד במעמקי המנהרה.
מוזר. חשבתי לעצמי. איך ייתכן שיגיע אל אוזניי קולו של הד, אלא
אם כן זו באמת מנהרה?!
"אפי, פי, פי, פי..." ענה לי ההד שחזר על קריאתי.
"קלאפ, קלאפ, קלאפ..." נשמעו צעדי ריצה קטנים מתרחקים במעבה
המנהרה.
"איך נכנסים לשם?" מלמלתי לעצמי בסקרנות.
וושש!!! כוח בלתי נראה הדף אותי אל הראי והדביק את נחיריי אל
המראה.
הרגשתי קור עז מרוח מנשבת, שהגיחה מבטן המנהרה הגדולה. מערבולת
של אוויר פרצה מבפנים, מסתחררת במהירות עצומה, כמו סופת טורנדו
ענקית.
המערבולת יצאה מן המנהרה ועטפה אותי סביב, סביב. הרוח ליפפה
אותי ובבת אחת שאבה אותי בעוצמה אל תוך אפלת המנהרה.
צרחתי בבהלה, כשהמערבולת ינקה אותי עוד ועוד פנימה, עמוק יותר
ויותר לתוך האפלה.
חשתי שאני נשאבת למרחק רב. לפתע שינתה המנהרה כיוון ופנתה כלפי
מטה.
באותה פתאומיות גם שחררה אותי המערבולת מאחיזתה וצרחה נוספת
נמלטה מגרוני, כשהייתי בטוחה שאני עומדת להתרסק תוך שניות
לרצפה.
להפתעתי הגדולה, המהירות שבה צנחתי הואטה גם כן. אמנם לא דאיתי
לי באיטיות, אך היה נדמה שמצנח בלתי נראה בולם את נפילתי.
צללתי עוד ועוד בתוך המנהרה החשוכה והריקה, מנסה לראות דבר מה
בתוך הריק האפל, כשלפתע היה נדמה שהתחיל להאפיר כשאור חיוור
החל להסתנן אל האפלולית.
לאט לאט התפזר החושך, אך כל צבע לא נראה, רק אפור בכל מקום.
האדמה פגשה אותי בהפתעה! החבטה הפתיעה אותי, אך למזלי לא
הכאיבה במיוחד, תודות למהירות האיטית שבה נפלתי.
התגלגלתי פעמיים או שלוש כמו צנחן מקצועי והזדקפתי מיד לישיבה,
להביט על סביבתי החדשה.
הייתי במקום שהיה כולו אפור. אפור וקודר.
ערפילים אפורים ריחפו על גבי משבי רוח חרישיים וחלפו על פני
מישורים אפורים וצחיחים. לא היה שם דבר! גם האדמה הייתה אפורה
ומאובקת וכך גם השמים, אפורים כמו לפני בואו של הגשם.
אך שום ענן לא נראה בשמיים - רק אותו צבע אפור ששלט על הכל.
לרגע חשבתי שהגעתי למדבר, אך המדבר איננו אפור!
למדבר יש המון גוונים של צהוב וחום ושמים כחולים ויש שם בעלי
חיים וצמחים - כן, אפילו במדבר יש חיים!
במקום האפור הזה לא היה כלום.
הסתובבתי לי קצת בתוך השממה האפורה, אבל מהר מאוד הבנתי שבמקום
הזה אין דבר והכל ריק.
פתאום שמעתי קול! קול, שלהפתעתי הרבה הגיח ממעמקי אפי ודגדג
אותי בתוך הנחיריים. קול שלא שמעתי מימיי.
קול שהתחיל בלחישה מפוחדת והפך לצווחה מבוהלת: "אינווריק! לא!
לא! רק לא אינווריק!!!"
אפצ'י!!! התעטשתי בעוצמה.
אל אפרוריות השממה הוטח מתוך האף שלי יצור קטן ומוזר:
היה לו ראש גדול ביחס לשאר חלקי הגוף. שער שחור וארוך, שהגיע
עד כפות רגליו של היצור.
היו לו עיניים גדולות בצורת ביצים מוארכות, עם אישונים שחורים,
גדולים ומבט עצוב ומפוחד. אף גדול ורחב, שתפס מקום מכובד במרכז
הפרצוף.
פה דק, שהתקמט ברעד, כאילו עמד היצור לפרוץ בבכי. הידיים
והרגליים היו עגלגלות (ספרתי ארבע אצבעות בכל יד ורגל). הייתה
לו בטן עגולה כמו כדורעף וצבע עורו היה אפרפר-ירקרק.
משום מה, הזכיר לי היצור הקטן בובת טרול חביבה, ולהפתעתי, שמתי
לב שליצור החביב יש סרט משי ורוד על הראש!
לתדהמתי הרבה הבנתי, שעומדת מולי מפלצת קטנה, אפילו חמודה, אם
אפשר לומר - ודי מסכנה.
"מי את?" שאלתי בתדהמה. "מה בדיוק עשית בתוך האף שלי? ומה זה
המקום המוזר הזה?" ואחרי עוד כמה שניות של סקירת צורתה של
היצורה המוזרה - "את אמנם קטנה, אבל בהחלט גדולה מדי מכדי
להיות בתוך האף שלי! איך בדיוק הצלחת להיכנס לשם?" תהיתי תוך
כדי מישוש אפי, מוחי מנסה לעכל את המידע, שבתוך הנחיריים שלי,
במחילות האף הצרות, הסתובב לו יצור שגודלו כגודל כדורסל וחצי!
בלתי אפשרי לחלוטין!!! זעק מוחי.
טירוף!!! צווח ההיגיון שלי.
"אני רוצה להבין מה קורה פה, מפלצת קטנה. מה זה השיגעון הזה?
וכדאי שיהיה לך הסבר משכנע!" פניתי אליה בתקיפות.
היצורה הקטנה זעה באי נוחות: אצבעות ידיה ניסו לתפוס אחת את
השנייה בעצבנות, כפות רגליה נעו פנימה והחוצה, מתחככות בעפר
האפור, בטנה עלתה וירדה בנשימות קצרות רוח, פיה נפתח ונסגר
כשניסתה לומר לי דבר מה, אך עיניה הושפלו לרצפה.
היא הרכינה את ראשה כלפי מטה ובקול אומלל אמרה: "בבקשה! אל
תשאירי אותי באינווריק. אין כאן כלום והכל ריק. בואי נחזור
לחדר שלך, אני אסביר לך הכל", מבטה התרומם אליי בתחינה, "אספר
לך עליי ועל אינווריק - רק לא להישאר כאן! בבקשה! אנחנו חייבות
לצאת מכאן!" היא נתלתה בתחינה על מכנסיי, רוכנת על ברכיה
בייאוש.
אני מוכנה להישבע, שדמעות עמדו בעיניה של המפלצת החמודה. אפילו
קצת ריחמתי עליה. היא נראתה אבודה וחסרת אונים, אבל משהו בפנים
אמר לי שעדיין מוקדם מדי לבטוח ביצור הירקרק. משהו בפנים דרש
שאקבל תשובה מכובדת לכל הסיפור הזה, לפני שאני חוזרת למציאות.
אם היצור הזה היה בתוך האף שלי כל הזמן, מסתתר בתוכי ורק כאן,
במקום האפור והריקני, אני יכולה לראותו - מי יבטיח לי שהיא לא
תיעלם ברגע שנחזור לחדר שלי!
אולי, אם נחזור, היא תקפוץ מיד בחזרה אל תוך האף שלי!
רעד עבר בי, לאור המחשבה הזו. אני לא רוצה שתחיה בתוכי מפלצת!
לא ולא! אפילו אם היא קטנה וחמודה ומזכירה בובת טרול מגודלת!
"אני מאוד מצטערת, גברתי הירקרקה", עניתי לה, "אבל אנחנו לא
הולכות לשום מקום! אנחנו נישאר כאן עד שתספרי לי את כל מה שיש
לי לדעת עלייך ומה את עושה לי בתוך האף והמקום הזה - אינווריק?
- או איך שקראת לו, מה זה כל האפור הזה? טוב, אני ממילא כבר לא
אגיע לבית הספר היום, אז יש לי את כל הזמן שבעולם! ולך גברת,
יש הרבה הסברים לתת לי, וכדאי שתמהרי! אם את כל כך להוטה לחזור
לחדר שלי, אז תתחילי לדבר! חבל על כל דקה!!!" אמרתי בכעס.
עדיין הייתי המומה מכל המאורע, אבל משום מה התרגזתי מעצם
העובדה, שבאמת הייתה לי מפלצת בתוך האף.
התיישבתי לי על אבן אפרפרה שהייתה שם, בשממה האפורה.
"קדימה!" דחקתי בה, "אני מקשיבה. "כולי אוזן!" רכנתי קדימה,
השענתי את מרפקיי על ברכיי ואת סנטרי על אגרופיי, כולי דרוכה
למוצא פיה של המפלצת החמודה, שמרגע לרגע נראתה כמי שעמדה לאבד
את שלוותה.
2. על מפלצות, רגשות ומה שביניהן.
"כשאני רעבה", פתחה אפי את דבריה בהיסוס, "אני גורמת לך להתרגז
על כל מיני דברים... כדי שאשביע את רעבוני. את מתחילה לכעוס -
על ההורים, על מורים ועל חפצים - דברים! ועל חברים - ואני
מתחילה לאכול... לא משנה לי כל כך על מה תכעסי, העיקר שיהיה
כעס! כי כעס מביא לאשמה... ואשמה מביאה... את לא ממש מבינה
אותי", היא קלטה את חוסר ההבנה שעל פניי. "טוב... המ..." אפי
חיפשה את הדרך הטובה ביותר להסביר לי על המתרחש.
הסתכלתי עליה, עדיין לא מעכלת את מה שהתרחש לנגד עיניי.
"מה... מה... מה זאת אומרת, שאני מתחילה לכעוס? מה... מה את
אוכלת בדיוק? כי לא... לא ממש הבנתי אותך..." שום תא בתוך המוח
שלי לא הצליח לחבר פיסת מידע אחת לשנייה.
היצורה הקטנה הבינה מה מתרחש והחליטה להמשיך ולבלבל אותי.
"בעצם..." המשיכה אפי, "את כועסת עליי... גם על עצמך, אבל כדי
שלא תביני זאת ותזרקי אותי..." היא עצרה לרגע ובדקה את תגובתי,
"אני גורמת לך להאשים את כולם, רק לא אותי. אחרי שאת מאשימה את
כולם, בדרך כלל, את מתחילה להאשים את עצמך - ואז יש לי המון
אשמה לאכול!!!" אפי צהלה לרגע, אך לנוכח מבטי ההמום, היא מיהרה
להבהיר את העניין: "אשמה, כן, מממ..." ממתיקה אפי בשפתיה
הדקיקות, "מממ... אשמה, זה המעדן הטוב ביותר! זה 'מזון המלכות'
שלי! מזין ביותר. בריא מאוד בשביל מפלצת שכמותי. רוב המפלצות
מתקיימות על אשמה!" אפי חשפה בפניי מידע מזעזע, "אשמה, זאת
ההמצאה הכי טובה שבני האדם יכלו לחשוב עליה! יותר טוב מהמחשב
והאינטרנט! כן, כן! אשמה - וכמה שיותר, יותר טוב!" עיניה של
אפי התרחבו בהשתוקקות, כשהיא דמיינה את הררי האשמה שהיא זוללת
וצחקקה בהנאה.
"כמה נחמד שאפשר להאשים מישהו אחר, נכון?" אפי שאלה בהתרסה.
"האמת היא שלא", השבתי לה, "דווקא כשאני מאשימה מישהו במה
שקורה לי, אז אותו מישהו בדרך כלל נפגע ומאשים בחזרה או לא
מדבר איתי ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מאשימה את עצמי! אז
לשאלתך, התשובה היא לא. זה ממש לא נחמד להאשים או להרגיש
אשמה!" אני סיימתי את הנאום הקטן שלי, שנאמר כולו בנימה קלה של
עצבות, כי תוך כדי שהבהרתי לאפי את עמדתי בקשר לנושא, עלו בי
זיכרונות לא נעימים שקשורים לאשמה.
"היי, היי", צהלה אפי ודילגה בשמחה מרגל לרגל במין ריקוד
מפלצתי משעשע, שהעלה בי גיחוך קטן. "כל הכבוד!" היא מחאה כפיים
בעודה ממשיכה את הריקוד שלה, "זאת בדיוק המטרה!" היא ניסתה
לעשות סיבוב בלט על רגל אחת ואיבדה את שיווי משקלה ונפלה לאחור
על גבה, כשרגליה מתנפנפות באוויר, מצחקקת לה בהנאה, והייתה
מאוד מרוצה מעצמה.
"מה בדיוק המטרה שלך, מפלצת?" חזרתי על דבריה בשאלה ובאותו
זמן, תפסתי את שתי רגליה הקטנות והצמדתי אותן לקרקע ובכך גרמתי
למפלצת להתרומם לתנוחת ישיבה, כמו נדנדה קטנה.
"מה המטרה? המטרה היא שתרגישי אשמה", היא חייכה אליי במין
רשעות, "שתרגישי אשמה - ולא חשוב בגלל מי או מה!"
שחררתי את רגליה של אפי וקמתי ממקומי.
כל הדיבורים האלה על אשמה עוררו בי הרגשה לא נעימה ותחושה מאוד
לא נוחה החלה להתפשט בתוך גופי, כשעוד זיכרונות עלו לנגד
עיניי.
ניערתי את ראשי כדי לגרש את התמונות, שממש גרמו לי להרגיש
מוטרדת.
"תסבירי לי בבקשה", פניתי אליה כדי לקבל הסברים, "איך זה שאני
מרגישה נורא כל כך כשאני מאשימה אחרים, אבל מרגישה את אותה
תחושה נוראית כשמאשימים אותי?"
"שאלה מצוינת!" אפי שיבחה אותי. "זאת השאלה הכי טובה שיכולת
לשאול!" היא ניסתה למתוח אותי - "והתשובה היא..." חיכיתי
לתשובתה, שלא איחרה לבוא: "התשובה היא: שככה זאת אשמה!" היא
תפסה את בהונות רגליה בקצות אצבעותיה והתנדנדה על ישבנה הקטן,
קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, מתמוגגת כולה מהמצב.
"אשמה, זאת ההרגשה הכי מחורבנת שיש!" היא פסקה נחרצות, "לא
משנה אם היא שלך או של מישהו אחר - אשמה זאת אשמה - ואיך שלא
תסתכלי על זה, זה גועל נפש אמיתי!" היא עצרה ולקחה נשימה קטנה
ובחיוך גדול (ולא מפתיע) הוסיפה "אבל זה הגועל נפש הכי טעים
בעולם!!!" ושוב התגלגלה על גבה בצחוק גדול.
"טוב, די. זה לא מצחיק!" ניסיתי לעצור אותה, מכיוון שצחוקה
המתגבר של אפי רק הגביר בתוכי את תחושת אי הנוחות, שהלכה וגדלה
וקצת התחילה להפחיד אותי.
"נו... ברצינות עכשיו..." ניסיתי לעצור אותה שוב, "מה קורה פה?
למה אני מרגישה ככה עכשיו?" נימה של פחד התגנבה אל קולי, בשעה
שעוד ועוד זיכרונות עלו וצפו במחשבותיי.
"הו, הו, הו! הי, הי, הי!" אפי התגלגלה על גבה מצד לצד, אוחזת
את בטנה הכדורית, שרעדה מרוב צחוק, רגליה "רצו" באוויר והיה
נדמה לי שבכל רגע היא עומדת להיחנק.
"די, די! בבקשה תפסיקי. אני באמת לא מבינה, מה קורה פה?" בנוסף
לתחושה הלא נוחה והמפחידה שהשתלטה עליי, הצטרפה עכשיו גם תחושת
תסכול, כי ההסבר שקיוויתי לו התגלגל מצחוק על האדמה האפורה -
ולא הגיע אליי.
לחץ כבד החל להצטבר בגרוני ולבי החל להלום בחוזקה, כשהפחד
בתוכי התגבר.
רגליי החלו לנוע באי שקט ונשימותיי כבדו. ראשי שקל לפתע כמו
אבטיח ענק, שהכביד על צווארי, מרוב זיכרונות טורדניים.
כשידיי על מותניי, הסתובבתי בעצבנות בקרבתה של המפלצת המצחקקת
שלי.
בין צחקוק לצחקוק, אפי חרחרה דבר מה שגרם לכל שערותיי לסמור:
"יש... לך... התקף... אשמה..." היא השתנקה בין מילה למילה.
התקף אשמה.
זה הכל? התקף אשמה? זאת התחושה הנוראה שפשטה בי? כל הזיכרונות,
המראות והדיבורים כנראה עוררו גל אדיר בעוצמתו של אשמה.
כנראה שכאן, באינווריק, התחושה הייתה חזקה אף יותר, עד כדי כך
שעמדה להפוך להתקף! התקף של אשמה. נחרדתי.
איזו תחושה נוראה. באמת גועל נפש.
זה מה שאנחנו מעוללים לעצמנו? זה מה שאנחנו מעוללים ליקירינו?
תהיתי מזועזעת. איזה מין יצורים נוראים בראת, אלוהים? שאלתי
בלבי, כשעוד גל של אשמה שטף אותי והעצים עוד יותר את תחושת
הגועל בתוכי, עד כדי בחילה.
מרוב כובד האשמה, כשלתי על ברכיי, אחזתי את בטני שהתהפכה מגועל
ורכנתי על העפר האפור. "אוי, אלוהים! אני לא יכולה יותר!"
קראתי אליה, "תעזרי לי, אוי..." התכווצתי כולי וטמנתי את פניי
בעפר, כשהבחילה גברה עליי - והקאתי את נשמתי, בכמויות אדירות,
על אדמת אינווריק האפורה.
לשמע קריאתי, חדלה אפי מצחוקה ומגלגוליה ועצרה כדי להביט במחזה
הנורא.
"וואו...! כמה אשמה!!!" אפי התפעלה בעיניים פעורות וחומדות
מהכמות האדירה של המזון החביב עליה. "עשיתי עבודה טובה", היא
החמיאה לעצמה על כל האשמה שצברתי, בעזרתה הנדיבה.
"בבקשה!" התחננתי אליה והושטתי את ידי לעזרה, "זה קורע אותי
מבפנים... אני לא יכולה יותר... אהה..." גנחתי, כשעוד כיווץ
אחז אותי והחזיר אותי לאדמה.
בעיניי השטופות מדמעות יכולתי לראות את האשמה שלי, זורמת לכל
עבר.
היה לה מין צבע חום כהה עד שחור ובועות רותחות בעבעו והתפצפצו
בנוזל המהביל, מתיזות רסיסי אשמה רותחים, שהותירו אחריהם שובלי
אדים, מהבילים מחום, וריח...
אוי, הריח! אין לי שום דרך לתאר את הריח הזה, אבל ללא ספק,
הריח ייחרט לעד בזיכרוני! רק הריח עצמו גרם לי לעוד בחילה
ובמשך כמה דקות, שהתמשכו כמו נצח, הייתי בטוחה שאני הולכת
למות, כאן, באמצע השממה האפורה והריקנית של אינווריק.
בדמיוני ראיתי שני שוטרים, חוקרים את המקרה המוזר ומדווחים:
זירת האירוע: גופתה של נערה צעירה, מתבוססת בשלולית ענקית
ומסריחה של אשמה.
סיבת המוות: התקף אשמה.
משום מה, המחשבה הזו, על הדו"ח המשטרתי ההזוי, שעשעה אותי
למדי.
חשתי הקלה, שהחלה להתפשט מראשי אל צווארי ומשם אל קיבתי.
המחשבות המצחיקות הן אלו שגרמו להקלה ועודדו אותי עד שיכולתי
סוף סוף להרים את פלג גופי העליון, שהיה שעון מטה ולזקוף את
גבי.
ההקאות פסקו.
התיישבתי על עקביי ומחיתי את פי ואפי בגב ידי - כי מים לא ממש
היו בסביבה.
למות בגלל התקף אשמה. חה!
בטח היו שולחים את שני החוקרים האלה לבדיקה פסיכולוגית, אחרי
הגשת דו"ח שכזה.
או שאולי בכלל, היו מפטרים אותם מהמשטרה.
המחשבה הזו כבר מאוד שעשעה אותי והתחלתי לצחקק לעצמי - למות
מאשמה.
נו, באמת!
תחושת ההקלה כבר זרמה אל כל חלקי גופי, והחליפה את התחושה
הנוראה של האשמה המבחילה שהייתה שם לפני רגעים אחדים. נזכרתי,
שתמיד היה זה ההומור שלי שעזר לי לצאת ממצבים קשים ולא
נעימים.
פתאום הבנתי את כוונתה של אפי, כשאמרה שאשמה זאת ההמצאה הכי
טובה של המין האנושי. בחיי שהיא צודקת. איזה טמטום!
כמה מחלות בטח התפתחו להן בגלל עודף אשמה. כל הגועל נפש הזה,
שמצטבר לו בפנים, אם לא מוציאים את זה החוצה, זה כמו רעל בתוך
הגוף, שגורם לנו למחלות נוראות. כמה טיפשים אנחנו, חשבתי
לעצמי, אם נתנו למגיפה כזו להתקיים בתוכנו. אנחנו משקיעים
מיליוני דולרים במחקר גנטי כדי למצוא מרפא לשפעת, לסרטן
ולאיידס, ואילו את מגפת האשמה אנחנו ממשיכים להעביר בטיפשותנו
מדור לדור, מאב לבן, מאם לבת וכן הלאה וכן הלאה...
המשכתי לצחקק לנוכח המחדל האנושי המתמשך. מה שהצחיק אותי
במיוחד, הוא שזהו דבר עצוב מאוד כשלעצמו - מגיפה כלל עולמית של
אשמה. ככל שחשבתי על זה יותר, יכולתי לראות את הסתירה הגדולה
והמגוחכת שיצרנו לעצמנו.
הצחוק התגבר.
"מה כל כך מצחיק אותך?" נשמע לפתע קולה של אפי, שכמעט שכחתי
מקיומה.
"מה מצחיק אותי?" השבתי לה בשאלה, "זה! זה מצחיק אותי. כל
האשמה הזאת. זה כל כך מגוחך, כל כך מיותר ולא נחוץ לחלוטין!
אבל עם זאת נדמה, כאילו האנושות כבר לא יכולה להתקיים ללא
אשמה! איזו שטות!!!" סיימתי בחיוך גדול. תחושת הגועל נעלמה כלא
הייתה.
"הי! תחזירי מיד את האוכל!" אפי הזדעקה לפתע. "מה עשית עם כל
האוכל שלי? לאן זה נעלם?" היא צעקה בבהלה.
לתדהמתי, ראיתי את שלולית הרפש המסריחה מתפוגגת לה ומתאדה
ונעלמת תוך שניות אחדות. לא נשארה שום רטיבות מהנוזל הדוחה
והאדמה שבה והפכה לאותו עפר אפור, שהיה בכל מקום.
"זה מה שאת אוכלת? איכס!" עיוויתי את פרצופי בגועל, "אין לך
משהו יותר טוב לאכול מהרפש הזה?"
"אמרתי לך, שזה הרפש הכי טוב בעולם! אז מה את שואלת שאלות
מיותרות!" היא ענתה בכעס, מתוסכלת מהארוחה הנהדרת שלה שנעלמה
כהרף עין.
"אז מה? מפלצת קטנה. ניסית לעשות לי התקף אשמה? אה? תחמנית
שכמוך", נזפתי בה ואפילו נהניתי קצת מלראותה מתוסכלת.
"ניסיתי", היא הודתה מתוסכלת, "לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לכזה
התקף!" היא המשיכה בווידוי, "ממש לקחת על עצמך את האשמה של כל
העולם! חשבתי שאת הולכת למות! אף אחד לא יכול לחיות עם כאלו
כמויות של אשמה! זה לא נורמאלי", היא אמרה בהתרגשות ואפשר היה
לראות, שגם היא הייתה נסערת מההתקף שלי.
"חשבת שאני עומדת למות - ולא עזרת לי? איזה מין יצור נורא את?"
הרמתי עליה גבה.
"את לא מבינה", היא הסבירה, "אם את היית מתה - גם אני מיד
הייתי מתה! נורא פחדתי בהתחלה, כשהתחלת להקיא. אבל כשראיתי את
כל נחלי האשמה האלה, שזרמו להם... אני אומרת לך..." היא חיככה
ידיים בהנאה וליקקה את שפתיה בלשונה, לזכר שלולית האשמה, "כאלו
כמויות - עוד לא ראיתי! בחיי!" היא הוסיפה בהתרגשות, "ואז
הבנתי, שלא רק שאני לא הולכת למות (היא הדגישה את האני), אלא
שקיבלתי אספקה ענקית של אשמה, שיכולה להספיק לי להמון זמן! כן,
כן!" ואז היא הורידה את מבטה והסתכלה על העפר האפור, שהתייבש
כולו, "אבל אז היית חייבת להרוס את הכל - והתחלת לצחוק!"
"אני נורא מצטערת", צחקתי ושמתי את ידי על לבי, כדי להגזים את
הצער המזויף שלי. "אני באמת מצטערת. לא התכוונתי להרעיב אותך,
מפלצת מסכנה שלי", הוספתי בעוקצנות.
"תצחקי, תצחקי!" היא הזהירה אותי בנדנוד ראש ושילבה את ידיה על
בטנה, "אשמה לא נעלמת כל כך מהר!" היא דאגה ליידע אותי, "שלא
יהיו לך אשליות, יש לך עוד המון אשמה. אני לא דואגת. אני עוד
אעשה חאפלה מכל האשמה שלך. חכי ותראי!"
"הווו, אני מפחדת!" המשכתי לעקוץ, "מה תעשי? תגרמי לי להאשים
את אימא שלי? כבר האשמתי אותה מספיק וזה לא פתר שום דבר. אבוד
לך, מפלצת. עכשיו אני מכירה את התרגיל שלך ולא תצליחי לעבוד
עליי יותר!" אני הודעתי בתרועת ניצחון.
"את חושבת שזה כל כך קל?" היא שאלה בידענות, "את חושבת שברגע
אחד תצליחי להיפטר מהרגל שקיים כמעט שמונה שנים? אם זה מה שאת
חושבת, אז את באמת בחורה אופטימית - ומי אני שאגיד לך אחרת..."
היא עשתה מעיין פרצוף של הערכה, שלא הערכתי בכלל וסובבה את
גבה.
"רגע, רגע!" עצרתי אותה. "מה את מנסה להגיד לי, מפלצת קטנה? מה
את מנסה להסתיר ממני?" הרגשתי איך הכעס, מתחיל לדגדג אותי.
"אני?" היא שאלה בתמימות. "אני לא מנסה להסתיר כלום. את היא זו
שלא רוצה לראות את האמת!" היא הכריזה והסתכלה עליי בעיניה
הגדולות.
"איזו אמת? על מה את מדברת, מפלצת יקרה?" שאלתי בסקרנות.
"איזו אמת? את אולי הבנת את כל הסיפור הזה, עם האשמה. אבל
'צריך שניים לטנגו'," היא ציטטה את הביטוי הידוע, "זה שאת
הבנת, זה יופי בשבילך. אבל כפי שכבר הבנת בעצמך, רוב האנשים
פשוט חיים עם האשמה שלהם ורבים מהם גם לוקחים אותה לקבר! כדי
ש"התרגיל" שלי לא יעבוד", היא סימנה באצבעותיה את המירכאות
מסביב למלה תרגיל, "זה לא מספיק שרק את מבינה - גם מי שעומד
מולך צריך להבין שבעצם אין אשמה בעולם - יש רק חוסר אחריות!"
חלקו האחרון של המשפט היה לי מאוד מוכר, משום מה... "חוץ מזה,"
היא המשיכה, "אל תשכחי שאשמה זאת ההמצאה שלכם, בני האדם. מי
שלא מבין זאת, בעצם, לא יודע לקחת אחריות. קחי למשל ילד", היא
סיפקה דוגמה להמחשה, "ילד, שלא הצליח למלא את המוטל עליו,
מרגיש נכשל. הוא מרגיש אשם שלא הצליח לרצות את ההורים או את
המורים, הוא חושב שהם מאוכזבים, הוא מרגיש שהוא אינו שווה
בעיניהם, שהוא אינו ראוי לאהבתם - וכל זה, בסך הכל, בגלל שהוא
לא לקח אחריות - זה הכל! זה לא כזה 'סיפור', אבל אתם, בני
האדם, כל כך חשובה לכם ההצלחה ומצד שני, אתם מתייאשים כל כך
בקלות. אחרי ניסיון אחד או שניים, אתם כבר מרימים ידיים..."
היא הפסיקה לרגע את שטף דיבורה והתבוננה בי. "תמשיכי, זה
מעניין", ביקשתי ממנה. "טוב, אם את רוצה שאנסח לך את השקפת
עולמי, אז אחריות, מבחינתי, זה להמשיך ולנסות שוב ושוב, עד
שבדקתי את כל האפשרויות שיש לי, כדי להגיע או כדי להצליח במה
שרציתי! אם בדקתי את כל האפשרויות ועדיין לא הצלחתי - אז צריך
לבדוק את האפשרות שאולי אני בכלל במקום הלא נכון או בתוך הגוף
הלא נכון." "ומה את עושה במקרה כזה?" קטעתי אותה, "מן הסתם את
מפסיקה לנסות ואז שוב מתחילה תחושת הכישלון והאכזבה... ומה
אז?" "אז אני פשוט מוצאת לי משהו אחר לעשות!" אפי סיכמה את
העניין בפשטות, "תמיד יש משהו לעשות..." היא גירדה את ראשה,
תוהה אם באמת יש לה מה לעשות...
"את יודעת, מפלצת, המורה שלי, לני, תמיד אומר לי: "כישלון, זה
רק כשמפסיקים לנסות. אם יש לך חלום, את צריכה לנסות שוב ושוב
להגשים אותו - ולא להתייאש אף פעם!" האמת היא שתמיד פחדתי
להגשים את החלום שלי. זאת האמת..." הודיתי בפניה בשקט. "כן.
אני יודעת!" אפי הפתיעה אותי, "אני עזרתי לך לא להגשים את
החלום!"
"מה?! מה? מה זאת אומרת שעזרת לי לא..." "זאת אומרת, שבעזרתי
הנדיבה, לא הצלחת לקחת אחריות - אבל על זה אני אסביר לך אחר
כך! כרגע, אנחנו מדברות על אשמה, להזכירך!"
"כן, כן. אני זוכרת. איך אפשר לשכוח?! אני חושבת שהרבה מהאשמה
שלי היא על כך שלא העזתי להגשים את החלום. במקום זה, העזתי
לעשות המון דברים אחרים, שדרשו אומץ רב. אם רק הייתי משקיעה את
כל האומץ הזה בניסיונות להגשמת חלומי, כבר מזמן הייתי מוציאה
איזה ספר..." ושוב האשמתי את עצמי, אפילו בלי לשים לב!
"את רואה כמה קשה להיפטר מאשמה?!" היא הוכיחה אותי. "כן, אני
מניחה שאת צודקת. יש לי גם המון אשמה, מכל מה שהאשמתי את אימא
שלי. האשמתי אותה בכל כך הרבה דברים, כמו נטישה, חוסר תשומת לב
ואפילו האשמתי אותה שהיא מעדיפה את אחיי על פניי... ועכשיו רע
לי בגלל זה..."
"זאת דוגמה נהדרת איך כשזורקים אשמה על מישהו אחר, בסופו של
דבר, את היא זו שנפגעת!" אפי חיקתה מורה בבית ספר.
חייכתי אליה בעצב. לנגד עיניי עלתה תמונת ילדות: אני חוזרת
מהגן בוכייה אחרי ריב עם אחד מהילדים, ואימא בדיוק חוזרת
מנסיעה ומגיעה מכיוון תחנת האוטובוס. כשהיא רואה אותי, היא
פורשת את ידיה לצדדים וקוראת לי לרוץ אל חיבוקה. ואני, אני
מושכת בכתפי, ממשיכה לבכות ולא רצה אליה...
"תמיד האשמתי את אימא, שהיא לא הייתה איתי מספיק. שתמיד היא לא
באה לשיחות הורים, כי היא הייתה עסוקה מדי בארגון פעילויות
תרבות וריקודי עם שלוש פעמים בשבוע או שהיא לא הייתה משכיבה
אותי לישון כמעט, ואם באמצע הלילה הייתי מתעוררת בפחד, תמיד
זכרתי את אבא ניגש אליי או שאני הייתי ניגשת למיטתם ומעירה את
אבא בשקט, כדי לא להפריע לאימא. אבל לעומת זאת, אימא היא זו
שתמיד דחפה ועודדה אותי להתפתח וללמוד ולהרחיב את השכלתי. היא
זו שתמיד מאמינה וחושבת שאני מוכשרת וסתם מתבזבזת..." קולי דעך
כשהבנתי את מה שעוללתי. דמעות עלו בגרוני ובעיניי. "כמה אשמה
זרקתי עליה - וזאת בכלל לא אשמתה - אוי!" שוב תקפה אותי בחילה.
"אוי, לא!" נבהלתי מחשש לבואו של התקף אשמה נוסף!
"טוב, טוב, בואי נירגע!" נחלצה אפי לעזרתי, "אני חושבת שמיצינו
את נושא האשמה, נכון?" הנהנתי בפה סגור, להסכמה.
"זאת בהחלט מספיק אשמה ליום אחד - ולחיים שלמים!" אפי צחקקה
במבוכה. כנראה היה לה מוזר, להגיש עזרה.
"כן... המ... כן... המ..." היא חיפשה כיוון חדש לשיחה, "טוב,
אז הבנת את כל העסק עם האשמה - וראית גם איך זה נראה! וזה
האוכל שלי! למרות שזה נראה לך מגעיל, אבל כמובן שיש עוד טעמים
שחביבים עליי!" אפי המשיכה להפתיע אותי.
אני עוד לא הספקתי לעכל את כל החלק של האשמה וכבר היא מנחיתה
עליי עוד מידע מזעזע.
"כן, אני מאוד אוהבת אכזבות וכישלונות, עצב, כעס כבר אמרתי",
היא הזכירה לעצמה, "ופחדים. כן פחדים הם גם טעימים מאוד! מאוד
מזינים. בעצם..." אפי עצרה לרגע וחשבה, "כל מה ש"תוקע" אותך או
מפיל אותך לבורות ומשאיר אותך במקום וגורם לך לייצר אשמה -
בשבילי זה מעדן! חגיגה! סעודת מלכים! ככה אני מתקיימת." סיימה
אפי את ההסבר המצמרר, על הרגלי האכילה שלה.
"אבל האספקה לא מתחדשת מעצמה..." היא הוסיפה בהיסוס...
"מה זאת אומרת אספקה?" שאלתי מזועזעת, ואני חייבת להודות
שההסברים שלה עוד לא ממש פתרו את הבלבול שלי.
"אספקה של מזון! של פחדים - אלא מה! אכזבות, תסכולים. אשמה!!!
מה את חושבת? אני חייבת לדאוג שכל הזמן תזרום אספקה - אחרת אני
אמות!!! אף מפלצת לא ניזונה מאהבה ומתמיכה, זה רעל בשבילנו",
אפי הצטדקה, "הרי אומרים," היא המשיכה בשלה, "אומרים, שאלוהים
עוזר רק למי שעוזר לעצמו, נכון?"
"את שואלת אותי?!" החזרתי את השאלה אליה, המומה לגמרי. מה
למפלצת הקטנה ולאלוהים?
אפי כמו קראה את מחשבותיי: "כולנו יצורים של אלוהים, אפילו
מפלצות אינווריק! אלוהים שם אותנו אצלכם, כדי שנעמיד אתכם, בני
האדם, במבחן! אז אני חייבת לדאוג לעצמי, כדי שאלוהים יעזור לי
להמשיך ולהתקיים בתוכך!"
"מבחן? על איזה מבחן בדיוק את מדברת?" שאלתי בתמיהה, עדיין
המומה מהקטע על אלוהים ומבולבלת עוד יותר מקודם; רגשות, אשמה,
כעס, אלוהים - מה קורה פה לעזאזל?
"את לא יודעת איזה מבחן?" אפי התפלאה על בורותי.
"לא, אני לא יודעת", עניתי קצת מבוישת.
"לכל אדם יש שליחות! " התחילה אפי להסביר, "ואני לא מדברת על
משלוחי פיצה", היא התבדחה, "לכל אדם יש תפקיד, שמיוחד לו,
שאותו הוא בא לעשות בעולם. זאת השליחות. יש שליחות גדולה, יש
שליחות קטנה, כל אחד והשליחות שלו".
היא כנראה לא ידעה להסביר מהי השליחות עצמה והשתמשה במילה
החשובה הזו כאילו הייתה ממחטת נייר משומשת.
"אבל לא כל אחד מצליח לבצע את השליחות שלו!" ואפי הזדקפה לה
בגאווה, "וזה בגלל מפלצות אינווריק! זה התפקיד שלנו: למנוע
מהאדם את השליחות שלו! להתחפר לו בתוך הגוף ולדאוג, שהוא תמיד
יישאר מתוסכל ומלא באשמה ולא יממש את עצמו ואת שליחותו!"
"אבל אם אלוהים נתן לנו שליחות", הזדעקתי אני בזעזוע, "למה הוא
מנסה למנוע זאת מאיתנו? בשביל מה זה טוב?" ניסיתי להבין.
הרגשתי את תאי המח המבולבלים שלי מתרוצצים בבלגן בתוך מוחי,
מתנגשים אחד בשני כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק.
"אלוהים לא מונע ממך את השליחות שלך", אפי ניסתה להבהיר את
העניין, "אני מונעת ממך את השליחות - זה התפקיד שלי! המבחן
שלך" היא המשיכה "הוא להשתחרר ממני ולמלא את השליחות ואת
הייעוד שלך. אם תצליחי, תהיי ראויה למלא את התפקיד שהועיד לך
אלוהים ולהגשים את חלומך! לא כל אחד ראוי לכך", אמרה אפי
בשקט.
הרמתי את עיניי ונתקלתי בעיניה הגדולות הביצתיות.
תאי המח שלי עצרו מריצתם.
קרן אור עמדה להבליח ולבאר את כל הבלבול והבלגן שחשתי.
"בתור המפלצת שלך, אני חייבת להגיד, שאת ראויה לכך. את אכן
ראויה למלא את שליחותך." והיא הנהנה בראשה, כדי לחזק את דבריה.
"ואני אומרת לך את זה בלב כבד, כי המשמעות של זה בשבילי היא
שאני צריכה להניח לך לנפשך, כדי שתוכלי למלא את ייעודך כראוי.
זה אומר שבקרוב אמות..." אפי סיימה ביבבה קורעת לב. דמעות נקוו
בעיניה הענקיות, גורמות להן להראות כמו שתי בריכות שחורות.
גם בעיניי שלי הופיעה לחלוחית - אני ראויה! עמדתי במבחן שהציב
לי אלוהים! ראשי התבהר בבת אחת. הבלבול פסק ותחושת התרוממות
מלאה אותי.
"אבל רגע, אפי - אל תמותי כל כך מהר", קפצתי ממקומי בחרדה,
שסילקה בבת אחת את דמעות השמחה שלי, "אם תמותי, איך אני אחזור
הביתה? איך אני אצא מכאן לבד? וחוץ מזה, כל מה שאני מכירה זה
מה שאת גרמת לי לראות: כעסים, תסכולים, אכזבות, אשמה - מה אני
אמורה לעשות עכשיו? מי ידריך אותי לצאת מכאן? מי ינחה אותי
בדרכי החדשה?" תחושה של חוסר אונים השתלטה עליי. "אין מפלצות
שאחראיות לחלק הזה של החיים? אין מפלצת חלופית, שתלמד אותי על
הצלחות? על שמחה ועל אהבה?" לפתע, מצאתי את עצמי מבוהלת מהחופש
שניתן לי. הרי זה כל מה שרציתי: להשתחרר מאפי ולצאת לדרכי
ולמלא את ייעודי עלי אדמות.
"sorry", משכה אפי בכתפיה, "זה לא התפקיד שלי. וחוץ מזה," היא
פנתה אליי לפתע בכעס, "ממה את מפחדת? סוף סוף את חופשייה ואת
עוד מתלוננת?! אני זאת שהולכת למות - לא את! אני סיימתי את
תפקידי ואני לא יכולה לעבור אל אדם אחר. לא. אני הייתי המפלצת
שלך ורק שלך. לחזור לאינווריק אי אפשר, כי אין כאן כלום והכל
ריק - ולהישאר איתך זה כמו להתאבד בשבילי, לגווע ברעב, כי אין
לך יותר במה להאכיל אותי", אפי ניסתה "לשבת" לי על המצפון, "את
החלטת לקחת אחריות על עצמך ועל החיים שלך, ומבחינתי זה אומר
שבחרת להיות מאושרת!"
אפי סובבה את גבה אליי בהתנשאות. "להיות מאושרת זה לחיות
בלעדיי, כי תפקידי, כפי שזכור לך, זה לא לעשות אותך מאושרת!"
והיא שילבה את ידיה הקטנות על בטנה הכדורית, רגליה בטשו בעפר
האפור, מעלות ענני אבק קטנים. "פשוט תפסיקי לייבב..." היא אמרה
בחצי כעס וחצי עצב, "ותעזבי אותי בשקט. אני זאת שצריכה לבכות
ולפחד מזה שאת לא צריכה אותי יותר!"
"אבל אף פעם לא הייתי צריכה אותך", עניתי מופתעת, "לא זכור לי
ש"הזמנתי" אותך לחיות על חשבוני."
"אופס", אמרה אפי וניסתה להעלים את עצמה מאחורי האבן שישבתי
עליה.
"בואי הנה! מפלצת קטנה", עכשיו כעסתי עליה, "אל תתחבאי. מה זאת
אומרת, אופס ושאני לא צריכה אותך יותר? נראה לי, שאת היא זו
שצריכה אותי! הרי בעצמך אמרת שללא הפחדים שלי לא תוכלי
להתקיים. איזה מין משחק את משחקת, מפלצת שכמוך?" עמדתי מולה
כועסת, והרגשתי פתאום גדולה וחזקה, ידיי על מותניי והיא
לרגליי, קטנה ומבוישת, נתפסה בשקר של עצמה!
"כן... אה... את צודקת", היא גמגמה במבוכה, "אני גרמתי לך
להזדקק לי... אה... שלא תדעי איך להסתדר בלעדיי... כדי שאוכל
להמשיך להתקיים. גרמתי לך להיות תלויה בי, כי בעצם, אני זו
שתלויה בך. אני זו שזקוקה לך. אלוהים לא נתן לי שום תפקיד
לבחון אותך", היא המשיכה עם הווידוי, כשקולה הופך ליבבה שהלכה
וגברה, "אני סתם טפיל! כמו כל המפלצות מאינווריק. כפי שאת
רואה, אף מפלצת לא נשארת באינווריק - כי אין בשביל מה, הכל
אפור ושומם לעומת העולם שלכם, של בני האדם, שמלא באירועים
ובצבעים ובריחות ובעיקר מלא ברגשות". אפי לקחה אוויר והשתלטה
על עצמה.
"כן, רגשות זה המזון שלנו, המפלצות, ומשום מה, אנחנו מעדיפות
את הרגשות הלא טובים שלכם - הפחדים, האכזבות - כל מה שכבר
סיפרתי לך." היא עצרה לרגע ונראתה מהורהרת. "האמת היא, שבכל
פעם שהיה לך טוב, בכל פעם שצחקת ושמחת - ואת צוחקת הרבה או-הו
- עשית לי עבודה קשה מאוד כל השנים." היא נזפה בי. "הייתי
צריכה להיות מתוחכמת במיוחד", היא טפחה לעצמה על השכם, "אבל
בכל פעם שהיה לך טוב, היה בי איזה רצון לטעום את ההרגשה הזאת!
רציתי לבדוק את ה"מזון" החיובי. לדעת מה זה צחוק, מה זאת שמחה
ואהבה - בקיצור, לנסות ולאכול קצת רגשות "טובים"," והיא סימנה
עם אצבעותיה את המירכאות הכפולות מסביב למילה 'טובים'. "כמעט
התפתיתי," היא התוודתה, "אבל פחדתי שזה ירעיל אותי ושאני אמות.
למה לנסות דברים חדשים, אם מה שאני מכירה שומר אותי בחיים?!"
"אבל כל היופי בחיים, אפי", אמרתי לה, "זה לנסות דברים
חדשים".
"בשבילך זה טוב", היא החזירה לי, "לך תמיד היה אומץ לנסות",
היא אמרה מתוסכלת ושוב סובבה לי את הגב, "את יודעת כמה קינאתי
בך?!" היא הפתיעה אותי. "הייתי צריכה להמציא כאלו מכשולים כדי
להפיל אותך שוב ושוב, כי בכל פעם היה לך אומץ מחדש! זה הטריף
אותי", אפי משכה בשערותיה והרימה את קולה, "איך בכל פעם מחדש
מצאת כוחות להתחיל שוב, איך?" והיא נשפה את תסכולה החוצה.
"כנראה, שלמרות הכל, אני לא מפלצת כל כך מוצלחת, אחרת, אין לי
שום דרך להסביר את האומץ שלך ואת העובדה שהצלחת להוציא אותי
מתוך האף שלך!"
שקט השתרר.
לא ממש ידעתי מה לומר.
מצד אחד הרגשתי גאווה גדולה על האומץ ועל התעוזה שלי, כפי
שציינה המפלצת;
ומצד שני עדיין לא הצלחתי להבין עד הסוף את תפקידה של אפי
בחיי.
הסתכלנו אחת על השנייה - מפלצת מתוסכלת ואומללה ואובדת עצות
ונערה צעירה, לא פחות אבודה ומבולבלת - מנסות להבין איך
ממשיכים (יותר נכון - מתחילים) לחיות אחת בלי השנייה.
שתינו עמדנו שותקות, באמצע השממה האפורה של אינווריק, והסתכלנו
אחת לשנייה בעיניים - ולפתע פרצנו שתינו בצחוק אדיר של שחרור
ושל הבנה, צחוק שהתגלגל במרחבים השוממים של אינווריק וחזר
אלינו כמו הד, מצחיק אותנו עוד יותר, על המצב המגוחך שבו שתינו
נמצאות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.