היא מרגישה שהוא מתקרב, יו איך הלב שלה דופק עוד רגע יוצא
מהחזה שלה כמו סילון. היא מריחה את הריח שלו זה מספיק כדי לדעת
שהוא בא. היא שומעת קול צחוק ואחריו "ביי" מחוייך ומהיר. והוא
נכנס לחדר. הוא נשען על המפתן בצורה אלכסונית שמתנגשת עם צורת
גופו המשולשת, מחייך חיוך עצום, שמשתרע על כל פרצופו העדין אך
גברי כאחד. החיוך הזה גורם לבטן שלה להתהפך. "מה קורה?" הוא
פותח. קרב ונותן לה נשיקה על הלחי. היא מסמיקה. הוא לא שם לב
בכלל וניגש להתיישב על המיטה. הוא מרגיש בבית הוא יושב ישיבה
נינוחה, מעט שכובה. נשען על ידו הימנית. היא לא מסוגלת להוציא
מילה מפייה. היא פשוט בוהה בו. "תפסיקי עם זה!!!" היא אומרת
לעצמה. היא מנערת את הראש. ושוב עוברת בה המחשבה איזו מטומטמת
אני בטח נראת לו. כמו איזו חולת נפש... "סבבה" היא עונה. "משהו
חדש?" הוא מוסיף וכולו עדיין מחייך את החיוך שכולו פרצוף
וגומות עמוקות ועגולות. היא מחייכת לעצמה. כנראה שלא רק לעצמה
"או הנה החיוך שהתגעגעתי אליו" והיא מעצימה את חיוכה. "אני
צריכה רק להגיד לך משהו..." והיא מרגישה איך שכל הסושי שהיא
בלסה בצהריים עם שירלי מתחיל לעלות גרגר אורז אחרי גרגר אורז
למעלה... אוי... "הכל בסדר? את נראת מודאגת קצת." "כן, אממ...
רן (היא מתיישבת עכשיו לידו והוא מתרומם לגובהה), אני..." "אני
ידעתי" "את לא צריכה להמשיך אני מבין, תני לי קודם לדבר" הוא
פותח. "אמרתי לך שאני לא רואה אותך ככה, אני רואה בך ידידה שלי
את כל כך מצחיקה ונחמדה ומדהימה. אבל את לא מתאימה לי, ואני לא
מרגיש אלייך מה שאת מרגישה אליי, אני אבין אם תרצי לא לראות
אותי יותר". היא תוחבת את פניה בשני ידיה, ומשמיעה זעקה חדה.
הוא מסתכל. כשלפתע פרצופה עולה למעלה וחיוך נחשף, היא צוחקת!
"מה?" הוא תוהה בקול רם. "לא, התכוונתי למשהו אחר, יש לך פשוט
גוש עצום של חומוס ליד הקצה של הפה. אתה יכול להוריד אותו? אני
לא יכולה להפסיק לבהות בו!"