[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ילד כבן שמונה, על ברכיו, הוא בוהה בך. לפתע נוטפת ממצחו דמעת
דם... היא הופכת לפס כשהיא ממשיכה את דרכה מטה דרך אפו, דרך
שפתו שנצבעת באדום-שני חזק, בניגוד לחולצתו הירוקה הגדולה
שנופלת מכתפו ומסנטרו. היא נוטפת מטה אל האדמה... ונספגת שם
בבוץ חצי יבש, חצי רטוב. העיניים שלו נעות בין הפחד והלא נודע
לבין ההבנה. כאילו הוא פתר חצי חידה. פניו מלוכלכים בחום
ובאפור, שערו סתור ולחייו אדומות מריצה. הן לאט לאט מלבינות.
גופו שהיה ישוב על הרצפה ברגליים קטנות, מקופלות וצמודות על
הארץ וידיו שהחזיקו אותו רועדות כרגע... נועדו לקרוס... הוא
ממצמץ בפעם הראשונה מזה דקה. הוא לא אומר מילה. לא הגה, לא
זעקת כאב. דבר. אתה מחזיק מחבט בידך... וקולט לפתע - שאתה הכית
אותו. אתה גרמת למראה הזה שמולך. וכשהילד נשכב לאיטו על האדמה,
והדם מתחיל לטפטף לרוחב פניו במקום לאורכן, הוא עדיין בוהה בך.
עיניו שקופות. פרצופו שקט כביכול אך אתה יודע שזו הזיה. וזהו.
הוא נגמר. אתה שומט את המחבט ולא מסוגל לזוז. אתה אפילו לא
מסתכל עליו. עדיין בתוך עיני הילד שנותרו פתוחות לרווחה. גשם
מתחיל לרדת. בהתחלה בטיפות קלות, כמו בסוד, כאילו לא רוצה
שתרגיש שהוא הופיע מן השמיים, ולאט מתחזק עד כדי מבול. כשהוא
מתחיל לנקות את הדם מפרצופו של הילד... ויוצר מעין ציור אקוורל
על פניו הקטנים, אתה מתחיל לברוח!

12:00, השעון מקפיץ אותך ואתה כמעט מאבד את הנשימה, למה לעזאזל
אתה ממשיך לכוון אותו? אין לך עבודה, לימודים או סידורים. ובכל
זאת אתה קם. כולך זעה קרה. אוף, אתה שונא שבאזור של בית השחי
נוצר אזור רטוב. זה הכי מגעיל. זה ובחזה. אתה לא זוכר מה הפחיד
אותך כל כך, על מה חלמת. אבל מה זה משנה, העיקר שזה עבר. אתה
הולך לעבר המקלחת, ופותח את הדוש. כולך תקווה שיהיו מים חמים.
פליז... פליזזז... זה מתחיל להתחמם. טוב. אתה מוריד את הפיג'מה
התינוקית שלך. תכלת עם קשקושים לבנים - אתה ממש מרגיש גבר
כשאתה לובש אותה. אבל זין, היא הייתה בסייל; אין לך כסף לאחת
נורמלית. אתה מסניף לראות אולי היא לא מחויבת כביסה. מעוות
פרצופך, וזורק אותה לסל הכביסה שעולה על גדותיו. ומסתכל עליו
בבוז. אין משהו שאתה שונא יותר מכביסה. במיוחד כביסה ביד. ככה
זה כשאין כסף. אתה מגחך לעצמך, נכנס למקלחת ומשפריץ על עצמך
סילון מים חמימים, זה מרגיע... לפחות כסף לווילון למקלחת היה
לך... והמחשבה הזו אפילו משעשעת אותך מעט. אולי כדאי לך לפתוח
מופע סטנד-אפ קצר. כן, סטנד-אפ לעניים. רק הם יבינו ותרוויח
בטח מחיר סביר. כי כמה הם כבר ישלמו על מופע...? וזה אוטומטית
מוריד לך את הרצון לעשות דבר כזה. עדיף משהו שבטוח תרוויח
ממנו. אולי אפילו להפוך להיות רוצח שכיר. בחיים לא תעשה דבר
כזה, אתה חושב ומנענע בראשך כדי להעיף את המחשבה המחרידה הזו.

הרבה זמן לא עשית מקלחת טובה כמו שצריך. אתה מריח טוב, כבר אין
לך סירחון מהבית שחי כמו בשבועיים האחרונים, סירחון כזה שאתה
כבר לא צריך להרים את הידיים. סירחון כזה שלא מרשים לך אפילו
להיכנס לחנות דגים כדי שלא תבריח את הקונים האחרים. אבל אתה
אהבת את הריח הזה. הוא כמו החיים שלך. מסריחים, באותה מידה.
אבל הנה אתה לובש פיג'מה חדשה מהארון. שיט, אתה לא יודע לכבס
מסתבר. נו, אז הריח יחזור מהר יותר מהמצופה. אתה מוריד את
הפיג'מה המזוהמת. לפחות לעשר דקות הבאות תרגיש מעט יותר נקי.
אפילו אם תתקרר. אתה עובר לכיוון המיטה המבולגנת במצעים
מטונפים, עוד יום של בטלה אל מול הטלוויזיה. הבנת את הרמז הדק
שאף אחד לא רוצה ממש להעסיק אותך. אתה זבל מצוי. אאוץ'! כאב
חזק מכה בברך שלך. כוס אמק! על מה נפלתי?! מחבט! יופי, מחבט!
תמיד שנאתי בייסבול! היי, רגע, ממתי יש לי מחבט...?!

אתה בוהה במחבט, מנסה להבין מה הוא עושה שם ויש לך תחושת בחילה
קלה. אתה נשען לעברו כאילו מנסה למצוא עליו שם או סימן שייכות
למישהו. אתה משום מה מגלה שפחד אוחז בך ואתה לא ממש רוצה לגעת
בו. כאילו הוא מינימום רוטוויילר או משהו. אתה מוציא אצבע
ונוגע בו קלות - צמרמורת. שוב - הפעם הוא מסתובב. כתם. אתה
מתקרב... זה נראה כמו, האמת שזה נראה קצת כמו דם קרוש. לא. אתה
מתקרב, מרים את המחבט - מה אתה, ילד אוטיסט, מפחד ממחבט? אתה
בודק את הכתם מקרוב, מעביר עליו את האצבע. זה כן דם קרוש. אתה
מנסה להיזכר מה הקשר שלך לדבר המחריד הזה כשלפתע יש לך דה ז'ה
וו. אתה לא מבין למה. זה מציין שיש לך קשר לזה?! כמה שתיתי
אתמול לעזאזל?! אתה קם ומחזיק את המחבט. הוא דורש להרביץ איתו
למישהו. ההרגשה מעלה בך חיוך.


טלפון. אתה קופץ. אתה מרגיש מטומטם. אין לך כוח לענות. מי זה
כבר יהיה, עוד פעם אמא שלך? בוא נגדיר את זה ככה - פעם אחרונה
שמישהי או אפילו חבר התקשר אליך, היו לך עוד חצ'קונים על
הסנטר. ולא, לא הייתה לך בעיית חצ'קונים מאוחרת. אבל מי צריך
חברים. אתה מסתדר מצוין לבד. האמת, הכי טוב לבד, אתה לא מתפקד
בחברה. זה עושה לך פריחה. המזכירה התחילה לרוץ... הודעה?! מה
יש לה להודיע לי?! מה חדש? שוב מתי תהיה לי כבר עבודה מסודרת?
שוב שאני מתנהג כמו חוליגן, מתי אני מביא את החברה הביתה (כן,
שיקרתי לה. לפחות על זה היא לא מנדנדת לי יותר), מתי אני
מתחתן, שהיא רוצה נכדים... דיייייייי ראבק, שתתן לי לנשום!
בשביל מה עזבתי את הבית?!
"פרינס, תרים את הטלפון!" אתה קופא. מי זה?... "אני יודע שאתה
שם, אולי תלבש משהו? זה לא מקור לגאווה מה שנמצא שם בין
הרגליים שלך! חשבתי שהגעתי לדירה של נקבה, כבר באתי לקפל פה."
מההה?! "תרים, אל תהיה שוקיסט, יא חתיכת רוצח!" "תרים!!!"
הרמת.
"מי אתה?!" "מי אני?! אל תיתמם לי, על טעויות משלמים, פרינס,
ועל הטעות של אתמול אתה תשלם ביוקר - לי. חתיכת דפקט, חשבת
שתעצור לי את מקור הכסף ותצא מזה חי?! בנזונה! אני נכנס
לדירה!" "לא, חכה, אתה מתבלבל, אני לא יודע מי אתה בכלל, אין
לי כסף ולא חיבלתי לך בשום דבר." אתה מסתכל עכשיו על המחבט עם
הכתם האדום ותוהה בחרדה, אולי אתה טועה...? "אני בא עכשיו,
שלוש אפשרויות: אחת, יש לך כסף בשבילי כמחיר האבדה. שתיים, אתה
מוכיח לי שהוא עוד חי. שלוש, יש לך מקור כספי אחר. אני בא."

אוקיי, וזה הזמן לברוח. הבנת עם מי אתה מתעסק. אתה חוטף מכנס
ג'ינס מסל הכביסה, סווטשירט מסריח לא פחות מהארון, משחיל
נעליים בלי גרביים, מעיל, ארנק, מפתח ויוצא דרך החלון ליציאת
החירום. סוגר את החלון אחריך ובו בזמן שומע את דלת הדירה נטרקת
בחוזקה. אתה מספיק לשנייה לקלוט את הבן אדם. עיניכם נפגשות
בדיוק למאייה. אתה לא מכיר אותו, אין סיכוי. מה הוא רוצה?! הוא
טועה! וממה שהספקת לקלוט הוא לא נראה בכלל שמח, ויש לו ניסיון
במה שהוא עושה כרגע - לקרוע לאנשים את הצורה, וגם לקחת את
החיים שלהם בדרך. איך הדברים האלה תמיד נופלים עליך?! זה למשל
בחיים לא יקרה לאיזה אחד, מבוסס כספית, נשוי לכוסית ואב לשני
ילדים בלונדיניים קטנים + כלב. העולם דפוק.




אמממ... לא גמור... התחלתי לחלוטין... אבל תביעו דעתכם,
יקיריי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה הרבה
כסף, אבל אין
לי.

פרדוקס, לא?




זוזו לסטרי,
קריפטולוג חובב


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/06 19:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רנואר פורלן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה