חולשה. כשהחפצים מוחשיים אך אין להם מגע.
קמתי לקרוא אותך ומאז הכל רק החליק מבין אצבעותי.
עוד לא פתחתי את החלון הבוקר
והחלונות של המחשב לא נתנו לי סיבה.
אולי אחרי ההתעוררות. בזמן מסויים חייבים להפתח אל העולם,
לראות אם חם, אם אפשר ללכת לים אחרי שנה של יבשת חסרת גבולות,
קמוטת שמש ופזורת חופים, להפגש עם חברים שהבטחתי להפגש איתם,
אני ממשיכה הלאה, אין טעם לשקוע. ההתפכחות ממך מניחה אותי
במקום של חולשה, כי אני יודעת שאהיה חזקה יותר, אין לי על מי
להסתמך, אין לי את מי לאהוב.
אני מפסיקה, אבל בינתיים אני מרחפת, האצבעות לא נוגעות במקשים,
ארוחת הבוקר לא נוגעת בלשון, אין לה טעם, הקימה והישיבה אחד
הם, הבכי והצער קפואים, אני דורסת שביבי תקווה מבפנים, רומסת
אתם לאפר, לשפוך על הניצוץ כמו שהצהרתי בפניך, אפר ומים ורק לא
לרצות בך שוב, מבחוץ אני נדמת בוהה, יום חדש ויפה, לכי לשחק עם
שי, יש לו בית ריק, שי הזמין אותך לשחק, הזמין אותך להתאהב
מחדש למרות שהוא לא יכול לך, ואת יודעת את זה, ובכל זאת תישארי
לישון, קפואה, כמו העצב שלך, העצב הזה שהפשיר רק מחיבוקיו של
אדם שעזב, שחזר אליך אחרי שחזרת מיבשת רחוקה רק כדי להסתבך עם
עצמו, להזכיר לך, ולסיים.
העצב הזה החזיר לי את מה שהייתי, למרות שיכולתי להיות טובה
יותר בלעדיך, מעשית יותר, חופשיה. אז עכשיו אני משתחררת. וזו
תחושה של ריחוף כבד, בחילה, וריקנות עצומה.
אני לא מפחדת מהבדידות. אני יכולה לרקוד, להכיר, לטייל. אני לא
כועסת שאתה לא רוצה לאהוב אותי, כי אתה לא יכול לנהל מערכת
יחסים תקינה כרגע, ואתה לא מה שאני צריכה. רק את התחושות האלה
אני צריכה. את העונג ללכת לישון מטושטשים ומכורים, את האושר
הלא יאמן, לא יתואר, לקום לצידך בבוקר, האושר הלא יחזור על
עצמו, מעכשיו, ועד עולם. אני מרכינה את ראשי לזכרו.



(...פותחת חלון אל צינת בוקר אביבית, קרה ואפורה.)

(27.3.06)