אף אחד מהאנשים שהיו בדניאלס' באותו לילה לא שם לב למשהו יוצא
דופן,  אבל בחדר ההוא ברגע אחד שני מבטים נפגשו. הדלתות הכבדות
נסגרו מאחוריה והיא נעמדה בפתח מסתכלת קדימה, מנסה להתרגל
לחושך. ואז היא ראתה אותו, תומר יושב על הבר מסתכל עליה. המבט
שלו כאילו קבע את מסלול הליכתה, היא חצתה את החדר ונעמדה לידו
מספיק קרוב כדי שיריח את הבושם המתוק שלה. הנה תומר, מראה כל
כך מוכר, בשיער מבריק וחולצת פולו שחורה. הוא לא השתנה ופתאום
היה נדמה שגם היא לא. כאילו חזרה אחורה בזמן בדיוק לנקודה
שממנה עזבה הכל.
לא היה  צורך במילים אבל הן הגיעו בכל זאת.
"שלום לך" היא אמרה בחיוך והתיישבה על הכסא שלידו. הוא סובב את
הכסא שלו לכיוונה.
"שלום, ברוכה השבה. איך היה בארה"ב?"
"היה, העיקר שעכשיו אני בבית"
תומר הזמין שני מרטיני, הלייט מאלט בכוס שלו כמעט נגמר. הברמן
לקח את הבירה, הכוסות המשולשות צילצלו לחייהם והלילה נפתח
רשמית.
"כבר חשבתי שלא תחזרי. ברחת כל כך מהר"
היא ידעה שהוא רוצה לעקוץ אותה, להטיח בה מרירות של גבר נטוש,
אבל מפחד לפתוח יותר מדי. הפגיעות שלו היתה חשופה בפניה, גם
התיאטרליות של המעמד לא הצליחה להסתיר לה את הגבר שהכירה טוב
כל כך. בשניה אחת הבינה שהאוקיינוס ששמה ביניהם לא מחק את
העבר, כפי שאולי קיוותה שיקרה לפני שנסעה. אבל עכשיו היא שמחה
להיות בבית, על הבר עם תומר, סוג של בית. היא חייכה חצי חיוך,
"כן, היו רגעים שגם אני חשבתי לא לחזור"
תומר הרצין פתאום "לא הצלחתי לשכוח אותך"
גם אני
"רק חשבתי עליך כל הזמן"
גם אני
המבט שלו חיפש משהו לא ברור על הבר השחור אבל שב ונמשך למעלה.
הפעם הוא לא נראה מהסס, הוא הסתכל ישר לתוך עיניה והיא הבינה
שתהיה חייבת לתת לו תשובות.
"אתה יודע שהייתי חייבת לסוע, לא היה לי אויר, הייתי חייבת"
פתאום היא נראתה לעצמה פתטית, מה היה כל כך נורא אז, למה חשבה
שאין לה ברירה? גם זה היה מוכר התחושה שהיא קטנטנה מול הנחישות
שלו. היא ידעה שהיא לא קטנה ושהוא לא חזק כמו שנראה, אבל היתה
צריכה להזכיר את זה לעצמה שוב ושוב.
"אולי נתחיל מחדש?" שאלה
כמה פעמים דמיין תומר את הרגע הזה, בכמה גרסאות שונות, הוא
תכנן לעורר בה רגשות אשמה נוראיים ואז לתת לה הזדמנות שניה אבל
מצא את עצמו מתפלל שתסלח, כאילו היה לה על מה, ושהיא תהיה זו
שתתן לו הזדמנות. המילים נטשו אותו, רק המבט הדומם נשאר עומד
באויר, מחבר. כל מה שהוא עשה היה לתת אחד מהחיוכים הזורחים שלו
שהיא הכירה כל כך טוב.
להתחיל מחדש, כמה הקלה הביאו המילים האלה. כל מה ששניהם רצו
היה להתיר את החוט שהסתבך ולנשום שוב לרווחה.
היה ביניהם משהו כל כך שונה ומבדיל אבל בכל זאת הם הרגישו
מקושרים. הפכים משלימים? אולי. תומר נראה בטוח בעצמו, הוא ידע
לאן הוא הולך ומה הוא רוצה להשיג. העתיד שלו היה מתוכנן ובטוח.
הוא היה כל כך פתוח וברור לכל מי שפגש אותו. והיא? בעיני עצמה
היא נראתה מסובכת. אם היה בלבול אצל תומר, היא הביאה אותו,
האהבה אליה שהטריפה אותו מבלי שידעה עד כמה.
השיחה נמשכה, צברה תאוצה וקלחה כאילו לא עברו עליהם שנתיים של
שתיקה. עכשיו שנאמר מה שעמד בגרון המילים יכלו לזרום החוצה
ממנה אליו וממנו אליה.
היתה בהתקשרות המחודשת הזו איזושהי עדינות שברירית. שברירית
כמו הקול שלה ועדינה כמו האהבה שלו. העבר לא הרפה, היא היתה
מלאה בפחד. אבל משהו גדול ממנה ומכל הפחדים שלה משך הלאה ולא
נתן לה לעצור. גם תומר פחד, שהיא תתחרט, שתברח לו שוב מבין
האצבעות כמו שעשתה לפני שנתיים כשנסעה למצוא את עצמה מעבר לים
הגדול.
בארבע תומר עצר את המכונית מול הבית שלה. פנסי הרחוב כבו אחד
אחרי השני והכל הוצף באור של לפנות בוקר. הם הביטו אחד בשניה
והוא, עוקב אחרי כל כללי הטקס, שאל:"אפשר להתקשר אליך? נפגש
שוב?" הלב שלה פרפר לו אי שם בחלל החזה
"כן וכן" היא ענתה.
בסך הכל בפעם השניה בחייה הציפה אותה ההרגשה ההיא וחמימות
נעימה התפשטה בגופה. תומר אוהב אותה, עכשיו יהיה טוב. הוא יהיה
העוגן שלה, יגן וישמור עליה הוא יקשיב לה והיא לו. שניהם חיכו
להגיע למקום שבו לא יצטרכו יותר מחסומים ומנגנוני הגנה. זה היה
המקום שבו אפשר לצאת מהקליפה, ולתת למישהו אחר להיכנס. תומר
היה המישהו שלה, לפחות ככה זה נראה עכשיו. אי אפשר לדעת מה
מתכנן להם העתיד. כל כך קל להתמכר לרגע הזה, לשקוע בעד עצם
היום הזה. והם שקעו יותר נכון ריחפו בענן הנעים של התקוה
שהחליפה את אי הוודאות והשבירות של התחלת הלילה. הלילה הראשון
לשארית חייהם.