ענבר: שרף עצים מאובן. לענבר צבע צהבהב עד אפילו ירוק או כחול.
הענבר המסחרי הטוב ביותר הוא שקוף, אבל חלקו אטום חלקית. על
מנת להיקרא "ענבר" על השרף להיות בין מספר מיליון שנים. תדירות
ניתן למצוא בענבר מאובנים של עלים, פרחים, וחרקים.

דמיינו לעצמכם זבוב פרהיסטורי. זבוב עתיק, שעיר. טס לאיטו
בג'ונגלים לפני מספר מיליוני שנה, מחפש לעצמו את מה שזבובים
פרהיסטוריים מחפשים. אולי אוכל, אולי זבובה. דמיינו אותו אולי,
אם תרצו, טס בינות לקרני השמש שנוצרות מעצי ענק.

תארו לעצמכם את אחד מעצי הענק הללו. יצירה מסיבית של חומר
אורגני ששואפת לשמים, מנסה לנצח את שאר היצירות שדומות לה
במרוץ נואל אחר השמש.

שוו בנפשכם שלעץ הזה יש סדק קטן. לא סדק גדול - בוודאי ובוודאי
שלא סדק גדול ביחס לעץ. סדק שגודלו כגודל הפרק האחרון של האצבע
המורה שלכם. סדק קטנטן.

ועכשיו תראו את הסדק - תתקרבו - הוא לא יישך. תתבוננו מקרוב
ותראו טיפה קטנה של שרף דביק וצהבהב שזולגת לה למטה, כמו דמעה.
כאילו העץ נפצע ועכשיו הוא בוכה. תעקבו אחרי הדמעה. תראו אותה
זולגת לאט לאט במורד העץ. לא רחוק מהסדק, עדיין לידו, עדיין
מקיפה אותו.

תחזרו לזבוב. תראו אותו עף לו בינות העצים, מהבהב חליפות בקרני
השמש, ופתאום פלא פלאים, הזבוב מתקרב לעץ שתיארתם מקודם.

נסו לחשוב מה יקרה לזבוב כשהוא יתקרב לטיפה של השרף? האם הוא
יידבק? האם הוא ייכלא בדמעה? האם הוא יצליח להימלט? שערו
שהזבוב נדבק - נבלע. שערו שהוא טובע בדמעה צהובה של עץ. האם
הזבוב באמת חושב, במחשבתו הזבובית האחרונה - שהוא לעד ייהפך
לחלק מפיסת שרף מאובנת? שבמשך מיליוני השנים הבאות גורלו וגורל
פיסת השרף הזאת יהיו קשורים? או שאולי הוא פשוט חושב מה שזבוב
גוסס חושב? חרחורי מחשבה של חיה לא עד כדי כך חכמה, שנתקלה
בתופעת טבע חסרת רגש, אינטליגנציה או מוטיבציה.

מה הייתם חושבים אם הייתם הזבוב? מה אתם הייתם עושים אם הייתם
מגיעים לפיסת שרף כזאת? כאשר האפשרויות שעומדות בפניכם הן
לברוח עם חייכם או להישאר לעד פיסה מחתיכת ענבר - ללא יכולת
להחליט דבר יותר לכל חייכם - אבל עם הידיעה שאתם לעד קשורים
לאבן חן?

הזבוב מתקרב לפיסת השרף. לוקח ימינה ואז בפנייה חדה פונה שמאלה
היישר לתוכו. הוא נדבק בשרף הדביק ומתחיל להיאבק - אך לשווא.
הוא מניע את כנפיו לשם ולכאן - אלא שאלה כבר בתוך השרף -
דבוקות ללא אפשרות תנועה. ככל שהוא נאבק יותר - עמוק יותר הוא
נכנס לדמעה. לבסוף, בצעד נואש, הזבוב מחליט לא לזוז בתקווה
שהדמעה הצהובה לא תבלע אותו - לא תשים לב אליו - אבל זה כבר
מאוחר מדי. הזבוב עמוק מדי בפנים. הוא לא יכול לדמעה יותר. הוא
נבלע עד תום. הוא טובע בתוך עצב של עץ.

בסופו של דבר - מה רע לזבוב? הרי ממילא לא נותר לו הרבה לחיות.
הוא הקריב את השארית הקצרה של חייו - בשביל אפשרות והזדמנות
לחיי אלמוות. בשביל הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול ממנו. הרי מה
עדיף, להתחתן עם זבובה, ולעשות ילדים זבובים? כאן יש לו אפשרות
למשהו אמיתי, משהו מרגש. אמנם הוא איבד את כל יכולת ההחלטה שלו
- אבל מה כבר יכול היה לעשות איתה? להחליט איפה לחפש אוכל
היום? הצד המערבי של הג'ונגל בניגוד לצד המזרחי? בתוך הדמעה
הצהובה הוא אמנם לא הזבוב יותר - אבל הוא מוגן - ומובטחים לו
חיי נצח. לפחות במובן המטאפורי.

שנים עוברות. הזבוב מת כבר מזמן - אבל הוא עדיין שם. מוגן
חלקית מריקבון על ידי דמעה צהובה - שבינתיים התקשחה לחלק מהעץ.
אם הזבוב היה חי, הוא היה רואה את הזבובים האחרים עוברים לידו
- מתחתנים עם הזבובות - עושים ילדים זבובים. חיים שלמים שעברו
לו מול עיניו. פיסות ענבר שלא קשורות אליו כולאות זבובים
אחרים. עצים נופלים, עצים קמים. אם היה חי - הוא יכול היה לספר
סיפורים מדהימים. אבל ממילא הוא היה מת - וגם אם היה חי -
ממילא לא יכול היה לזוז. אבל אם הזבוב היה חי - הוא היה רואה
חיים שלמים עוברים מול עיניו מבעד מגן של דמעה צהובה.

אלפי שנים עוברות. הזבוב נרקב לו לאיטו. הג'ונגל משתנה ללא הכר
ונהפך ליער דליל. העץ שבכה כבר מזמן מת - נרקב. רק הדמעה שלו
נשארת. עכשיו היא על האדמה בינות לעלים ולרקב של עצים שכבר
מזמן לא שם. לו הזבוב היה חי הוא היה רואה שכבר אין זבובים
כמוהו. הוא נכחד - זבוב מזן שלא קיים עוד. יצור שאין עוד כמותו
- אולי עוד כמה שכלואים כמוהו בתוך דמעות אחרות של ענבר. הוא
אנקדוטה. בדיחה עצובה של הזבובים האחרים - שאם היו רואים אותו
היו ודאי מתאספים סביב הדמעה הצהובה וצוחקים על איך הזבוב תקוע
בעבר. איך הזבוב לא יכול להתקדם. הזבוב לא היה יכול לעשות כלום
לגבי זה. הוא היה תקוע שם ללא ניע - עכשיו כבר מחכה למשהו
שישחרר אותו מכלאו, כי אפילו מוות ושכחה עדיפים ממסע נצחי בתוך
פיסת שרף קשיחה.

מיליוני שנה עוברות. עכשיו רשמית אפשר לקרוא לפיסת השרף שלנו
"ענבר", ורשמית אפשר לקרוא לזבוב "מאובן". מי יודע לאן פיסת
הענבר הזאת תגיע? אולי לשרשרת של בחורה יפה בתוך תליון כסף
בצורת לב. אולי למעבדת מחקר שבודקת את ה-DNA של זבובים
פרההיסטוריים. אולי היא לעולם לא התגלתה, והיא מחכה לאדם הנכון
בחוף נידח מתחת לחול.

אבל כמובן - השאלה הגדולה היא לא מה קרה לענבר - אלא מה קרה
לזבוב. האם לאחר מיליוני השנים האלו, כלוא בתוך חתיכת דמעה
מחורבנת של עץ, הוא לא מתחרט שהוא פנה שמאלה במקום ימינה?

אבל בינינו - למי, לעזאזל, אכפת מה הזבובים חושבים?