היא לא נותנת לאף אחד לגעת בה, לכבוש אותה ולאהוב אותה כמו
שהיא. הכל רק כדי לא להתאהב ושלא ישברו לה את הלב. וכשהיא בוכה
אני שמח, כי רק ככה אני יכול להתקרב אליה ולדבר איתה. אני אוהב
להיכנס לחדר שלה כשהיא ישנה ולהסתכל עליה כל הלילה, לדמיין
שאני שוכב לידה ומחבק אותה. היא נראית כמו מלאך, כל כך מתוקה
ושלווה, כל כך טהורה ותמימה. הייתי כל כך מאוהב בה, אהבה כזאת
שאי אפשר אפילו לתאר.
כשיורד הגשם, היא בכוונה שוכחת מטריה, נרטבת כולה, אוחזת בי
בחוזקה. רק כשיורד הגשם היא מסכימה לעצמה לגעת בי.

ואני... אם רק הייתי יכול ללחוש לה באוזן....

יום אחד היא סיפרה לי שהכירה מישהו בדיוק כמוה. נפלא, נחמד
ומצחיק. שעות רק דיברה על איך נפגשו וכמה רצתה לראות אותו שוב.
היא זהרה משמחה רק כשאמרה את שמו. ואיך אני אמור להגיב
לדיבורים האלו חוץ מחיוך מאולץ? כשהיא כל כך שמחה עכשיו, לבוא
ולהרוס לה? היא ציינה שהוא הראשון שכבש אותה בפעם הראשונה,
ואפילו לא ידעה שהיא עוד כבשה אותי מהרגע הראשון שראיתי אותה.
היא פתאום אומרת לי כמה שרצתה למצוא אהבה, והיא לא ידעה,
שהאהבה חיכתה לה כאן, אצלי. רק לבוא ולבקש ואת העולם הייתי
נותן לה.

באותו הערב היא לבשה שמלה לבנה חלקה. השער שלה היה פזור ופניה
קושטו באיפור עדין. כמה מאיברי גופה אף הם קושטו בעגילים,
צמידים ושרשרת. הבטתי בה, היא כזאת מהממת. הבחור שהכירה הזמין
אותה לארוחת ערב, ואני אכלתי את עצמי בשקט מקנאה. היא הביטה בי
לפתע בחיוך עצוב, כמו דב פנדה כזה. רק לפני כמה דקות היא הייתה
ערומה לגמרי, מסתכלת בעצמה במראה, בוחנת את גופה ומתעלמת
מהעובדה שאני נוכח בחדר ומביט בה. וכשאני מביט בגוף החשוף שלה
אני בעצם מבין שהיא אומרת לי בלי מילים, שלא תהיה בינינו שום
מערכת יחסים, שום מגע פיזי, היא נותנת לי להסתכל בה אבל לא
נותנת לי להרגיש אותה. דמעות זלגו לי מהעיניים, בגלל זה היא
הביטה בי בחיוך פנדה, בחיוך עצוב. היא התקרבה אליי וליטפה לי
את הפנים. אני התכופפתי אל חלק גופה התחתון ונשקתי לבטן שלה,
היא צחקה. נשכבתי על המיטה שלה ונרדמתי כשהיא יצאה. חלמתי
ששנינו יחד, שוכבים על מיטה ענקית, מכוסים בשמיכה לבנה דקה
ונעימה, מחובקים ומאושרים.
ובחלום עשיתי איתה אהבה כל כך מתוקה, שיש לי מזל שאני לא חולה
סכרת. התעוררתי כשמחשבה אחת בראשי, אני חייב להגיד לה מה אני
מרגיש בכל מחיר.

בשעת לילה מאוחרת היא חזרה. נשארתי לחכות לה, לשאול איך היה.
היא כאילו קראה מחשבותיי, אמרה שהבחור הזה ממש לא בשבילה. זאת
הייתה ההזדמנות שלי לומר לה, אבל החלטתי לדחות את זה למחר, לא
רציתי להפריע כי היה כבר מאוחר.

למחרת התקשרתי אליה במשך כל היום, היא לא ענתה. הגעתי לביתה,
גם שם היא לא הייתה. ישבתי לחכות לה ובינתיים חשבתי איך לתאר
את האהבה שאני חש אליה כבר המון זמן. היא הגיעה והופתעה לראות
אותי, הזמינה אותי להיכנס ולשתות משהו קר. עוד לא הספקתי לפתוח
את הפה והיא כבר אמרה, שהכירה בחור מקסים ונהדר. שעות היא
דיברה על איך שנפגשו וכמה רצתה לראות אותו שוב. ומה אני צריך
להגיד לה על זה עכשיו? כשהיא שמחה, לבוא ולהרוס לה?

אתם בטח שואלים איך כל זה נגמר, ובכן, בחיים לא הרגשתי אותה
למרות שרציתי כל כך.
תמיד שתקתי וגרמתי לעצמי רק סבל וכאב, לא הייתה לי הזדמנות
נוספת לומר לה שאני אוהב, אפילו לא בכתב, רק בתוך הלב. ורק
כשיורד הגשם, אני כולי נרטב עד לשד עצמותיי, יודע שהיא נמצאת
אי שם, מביטה בי ונוגעת בי בגשם עד סוף ימיי.