הפסנתרן היה בן 45 לערך, וחייך תמיד. הוא לא היה גבוה במיוחד,
והופעתו לא הייתה מרשימה. הוא היה אדם שקט, ובחיוכו תמיד נראה
סדק שחצה את שתי שיניו הקדמיות לאורכן. הסדק היה צהוב ובולט,
ונראה תמיד כמלא לכלוך. שיערו היה פרוע ולמרות שלא היה ארוך
במיוחד עמד תמיד בצורה שהגדילה באופן משמעותי את נפח ראשו,
שהיה קטן. הוא היה נראה בן 60, ובהליכתו ניתן היה לחוש בקלות
ביציבה לא-בטוחה. גבו היה ישר תמידית, מה שהקנה לתנועתו צורה
לא טבעית, ביחד עם תיק המסמכים שהיה נושא עמו תמיד ולמרות
שנראה היה מלא, נדמה היה כאילו אינו מכביד עליו כלל.

הוא היה אדם מאושר ונראה מדי בוקר בשבוע כשהוא עולה על קו 438
לאשדוד ומדי ערב נראה היה כשהוא עוזב את אותה התחנה בשובו
לביתו. לא חסר לו דבר. חיוכו התמידי הסגיר זאת; ובשובו לדירת
החדר העלובה היה מדליק את האור במטבח, ומכין לעצמו כוס תה בלי
סוכר, אותה היה שותה בחדר השינה, לא לפני שכיבה את האור במטבח.
לא היה מקום לפסנתר בדירה, ולכן לא היה יכול לנגן בשעות הערב.
הוא היה מעיין בעיתון 'ישראל היום', אם מצא אחד נטוש באוטובוס,
ומאזין לרדיו, כשמצא חן בעיניו מה שהושמע ב'קול המוסיקה'. לצד
התה היה אוכל לאט ביסקוויט או שניים, ומכבה את האור בחדר
השינה.

הייתה לפסנתרן בעיה. הוא לא יכול היה להפסיק לחייך. הוא עלה
לארץ לפני 10 שנים כמעט, והרגיש שחייו היו בדיוק מה שנדרש לו
בתוך חברה ליברלית, ולא התעניין בסביבתו. קשה לומר מה בדיוק,
אבל משהו בו הסגיר את מוצאו. אולי היו אלה הקמטים היגעים בצידי
עיניו, ואולי הגוונים של לבן ואפור כהה שהכתימו את שיערו
בפיזור. מדי יום היה מנגן משעות הבוקר ועד רדת החשיכה. הוא
האמין שיום אחד יכתוב יצירת מופת, וחיכה ליום שבו יוכל להניח
את העט שלו, ולהרגיש שלם.

אי אפשר לומר שהמוסיקה בערה בו. הוא ניגן מוסיקה קלאסית במיטבה
אמנם, במובן הקלאסי הממשי, כמו שהיו רוצים שופן, או מנדלסון
שיבטאו את יצירותיהם. הוא הבין את המוסיקה שלו, אבל גם הבין
שאת מרבית האנשים - היא לא מעניינת.  הוא ידע שיש מי שיעריך את
מלאכתו, וידע שיש לה סוף. לא היה לו צורך ביותר מכך. פסנתר ישן
בעל קלידים שאיבדו את הברק שימש אותו מדי יום. לא היה אכפת
לבעל חדר החזרות שישתמש בו, "הרוסי הזקן" בפיו. הפסנתרן היה,
בעצם, אוזבקי, אבל זה לא הפריע לו. כל זמן שלא היו לקוחות
אחרים במרתף הישן והלח, נשמעו ממנו מנגינות - מתקופת הבארוק,
ומהתקופה הקלאסית, לעתים גם יצירות רומאנטיות, ומי שגר בקרבת
מקום כבר כמעט ולא שם לב לנגינה, שהפכה לרעש הרקע בשכונה על
דרך קבע.

משך שנתיים ומשהו היה מתקיים מדמי אבטלה, עליהם היה חותם
בראשון לכל חודש בהגיעו בקביעות ללשכה, ואלה סיפקו את צרכיו.
ארוחת צהריים צנועה במסעדת פועלים זולה - אורז פרסי וסלט ערבי,
או קציצה רומנית, לפי החשק, וכוס מים גדולה. כוס תה בערב,
וביסקוויט או עוגייה פשוטה לידה, ועלות כרטיס חופשי-חודשי אחת
לחודש. הוא שילם את החשבונות שלו - מים וחשמל בלבד, והיה נשאר
לו סכום מועט בסיומו של חודש, אותו חסך כי ידע שיידרש לו,
לכשיסיים את מלאכת הכתיבה.

שמו היה סטניסלב, וכשתלה את עצמו אף אחד לא ידע זאת. אף אחד גם
לא ידע שהעדיף שיקראו לו סטניה. היחידים שחשו בשינוי היו בני
השכונה, שהשקט - או צליל רכב חולף ודחפור מטרטר במרחק צרמו את
אזניהם,  שהיו מורגלות בנגינה. נהג האוטובוס, שעיכב את נוסעי
קו הבוקר כשהמתין לו בתחנה, והופתע מכך שלא הופיע, ובעל חדר
החזרות, שהפסנתר שלו החל לאבד כיוון בצורה בלתי-אחידה, שלא
אופיינית לפסנתרים.

הוא תלה את עצמו בדירתו, בסולם פה מינור. הוא חשש שמא יתבלבלו
ויניחו שהתכוון לתלות את עצמו במיתר לה דיאז, אבל תלה עצמו בסי
במול. הוא מת מחויך. ראשו הסתובב רגע ארוך, והוא הרהר, לפני
שנדם, בכך שרק במוסיקה קלאסית  - משנה למה התכוון המחבר. הוא
ידע שלאף אחד לא אכפת למה המשורר התכוון.