09/05/06 - 10/05/06


אני זוכר איך הכל התחיל, את יודעת, כל הסיוט הזה, שהיום אני
קורא לו החיים שלי.
זה בגללך הרי, אם כבר הספקת לשכוח. אני אספר לך.

אני זוכר את העלייה... היו כאלה טיפות קטנות של גשם, שלא ממש
מפריעות, אבל עושות סימן על הבגד, ועושות קר כשהן מגיעות לגוף,
ואני חושב שהייתי בדרך לשעור מתמטיקה, אבל באותו יום מתמטיקה
כבר לא היתה. במתמטיקה אין רגש, חוץ מבמתמטיקה הפנימית, אבל זו
לא בדיוק מתמטיקה.
הלכתי בקצב טוב. אני זוכר שהיתה רוח קרה, והתעטפתי בסווטשירט
שלי. את זוכרת? לא... לא היית שם. אני זוכר בשביל שנינו. גם את
הסווטשירט שלי אני לובש היום בשביל שנינו. את זוכרת שסיפרתי לך
שאני צריך לבדוק שהוא לא מריח ממך לפני שאני לובש אותו? אני
עדיין עושה את זה, את יודעת, כשאני יכול.
אני זוכר את העלייה, אני זוכר שהייתי לקראת הסוף שלה, והיו לי
משהו כמו 10 דקות להגיע, שזה בול, ואני זוכר שהיתה רוח שבאה
ממולי, והיו לי כאלה דמעות קטנות בקצה של העיניים שנוצרות כשיש
רוח חזקה, את יודעת למה אני מתכוון?
אז הלכתי חצי לאט חצי בקצב טוב, כי הרוח הציקה לי, בדיוק שמה
איפה שמסיימים העלייה, ופתאום הרוח יותר חזקה, אבל הייתי מרוצה
כי סיימתי את העלייה, והעדפתי ללכת ברגל כי היו לי מלא בחילות
כל הבוקר של אותו היום.

בערך באותו הרגע השמש יצאה, והגשם הפסיק, אבל עדיין היתה רוח
והיה קריר, את זה את כבר בטח כן זוכרת, כי זה היה בכל מקום...
והמשכתי ללכת, וכבר היה לי יותר קל, וכמו שהיה אז תמיד, את בטח
מנחשת, חשבתי עלייך... למען האמת זו לא היתה מחשבה נעימה
במיוחד. חשבתי עלייך ועליו, ולמען האמת זו מחשבה שליוותה אותי
הרבה בתקופה ההיא. היתה לי קנאות נוראה שהסתרתי ממך. נורא
פחדתי שאני לא באמת האחד שלך. אפילו שידעתי שאת אוהבת אותי,
אולי כי היה כל כך הרבה שלא ידעתי... אז מה שדמיינתי היה את
שניכם מאחורי הפינה. מתנשקים, כאילו. ובת'כלס זה משהו שהיה
ברור לי שלא אראה... זה לא שלא סמכתי עלייך, אבל היו לי החששות
שלי, אולי בגלל שנפגעתי לפני כן. סתם דמיינתי את הרגע, ותהיתי
איך אני אגיב, והשמש המשיכה להתחזק, כבר ממש יכלתי להרגיש אותה
על העור שלי, למרות שלא נהיה פחות קריר עדיין. וכעיקרון אני
חושב שעברה לי המחשבה הזאת די מהר, כמו תמיד, ואולי חשבתי על
הספר שקראתי אז... הרבה חשבתי עליו בימים האלה, ואז הגעתי
לפינה של הרחוב שלו, ומשהו אמר לי להאט, אבל לא האטתי, כי לא
מחליפים את הסוסים בעלייה. לא היה לי כח להאט, אבל צעד או
שניים אחרי הפינה ממש, מתכוון לחצות את הכביש, נבלמתי במקום.
בדיוק בשניה הלא נכונה.

את בדיוק עלית על קצות אצבעותייך, ואת זה אני בטוח שאת זוכרת,
כרכת את שתי הזרועות שלך סביב הצוואר שלו, וכשהוא מצמיד את
גופך אליו בעזרת שתי הזרועות שלו, נשקת קלות לשפתיו, ואולי
בפירוט כזה את לא זוכרת, בשבילך זה בטח היה מובן מאליו אז, ואז
שוב. ואני זוכר. אני זוכר כל כך טוב. מה לבשת, מה הוא, בדיוק
איך התקרבת אליו, ובדיוק את ה, לא צביטה, אלא גרזן שפגע לי בלב
באותו הרגע.

אחר כך התרחקתם, וכשהסתובבת כדי ללכת הביתה שניכם ראיתם אותי.
את זה אני דווקא לא זוכר, אבל אני יכול לנחש שבטח היה לי פרצוף
של פסל. מזועזע. אני לא חושב שהוא הבין, נכון? הוא חשב שאני
מזועזע כי אתם יחד. הוא לא ידע שעוד באותו אחר הצהריים אמרתי
לך שאני אוהב אותך, ואת אמרת לי בחזרה, והתמרחנו איזה
שעתיים... טוב, אבל את הבנת. בזה אני בטוח, כי בשנייה הראשונה
גם את עשית פרצוף פסל מזועזע. אני חושב שלשנינו זו הייתה
התגשמות סיוט, לא? לא חשבת שיהיה מטופש להתנשק לפני הבית
שלו... הרי מה ההסתברות שמכל האנשים אני אעבור שם? הרי אם
מישהו אחר היה עובר לפחות הייתם יכולים להשביע אותו שלא יספר
לאף אחד...

אז ניסית להגיד משהו, והמלים לא כל כך יצאו לך, את זוכרת את
זה?, ואז התחלת להתקרב אליי, ואני חושב שרצית לחבק אותי,
ולנסות להגיד לי משהו, אבל גם לחבק אותי לא יכלת, בעיקר כי הוא
היה שם, וגם כי לחבק אותי אחרי מה שעשית, זה לא במקום.
אז התחלתי לרוץ.

אני שוכב פה, ואני די צוחק על הגורל שלי, על מה שעשית מהחיים
שלי... חיים. אני לא יכול לכתוב עכשיו, אז אני שוכב בלי לזוז,
ובוהה בתקרה, ומכתיב לעצמי את כל מה שאני ארצה להגיד כשיהיו לי
דף ועט. חבל שאני לא יכול לבוא לבקר אותך. למען האמת, חבל גם
שאת לא באה לבקר אותי. אבל למי אכפת? הרי אלה החיים, לא? למי
אכפת.

אז התחלתי לרוץ, אני בטוח שאת זוכרת, וגם זוכרת שאת לא יכולת
לרוץ אחריי, בגללו, או בגלל הנעליים, אין לי מושג. ובאמת היה
לי איש גדול בתוך החזה, שהחזיק גרזן עוד יותר גדול, ורצה לצאת
החוצה. אבל אנשים גדולים עם גרזנים עוד יותר גדולים לא יוצאים
דרך החזה באופן טבעי. אני זוכר שהמשכתי לרוץ, וכבר יכולתי
להרגיש את השמש על הפנים, והגשם הפסיק מזמן, וגם הרוח כמעט
לגמרי, ובטח אפילו היה נעים כבר להסתובב, אבל אני רצתי בשיא
המהירות, ועליי עדיין היתה רוח חזקה נורא. וגם היה לי קר,
מהגשם שהיה ספוג עמוק בבגדים שלי. ואני חושב שלא חשבתי על
כלום. הדמעות בקצוות של העיניים שלי היו כבר מספיק גדולות
בשביל לעוף אחורה עוד ועוד, וכל מה שרציתי היה להתפוצץ. כאילו
שאני פתאום, פיזית, מחזיק כל כך הרבה בפנים שפשוט יהיה לי הרבה
יותר טוב אם אני אעשה בעצמי חור וזה יישפך החוצה. כאילו שהכל
בפנים מלא כל כך, ממש עד הגרון, וכמעט ומאיים לפרוץ החוצה.

אני שונא את המועקות האלה, אבל עכשיו יש לי רק אחת. והיא שם כל
הזמן. אין לי ממה לסבול, אם תשאלי אותי, חוץ מכמה זכרונות,
שמציקים לי בזמן שאני לבד. ואני הרבה לבד, כי כאן אתה לא מקבל
הרבה שעות חופשיות. אבל אני לא מתלונן. כנראה שפשוט החיים זה
באמת משחק של 50-50, כמו במונטה-קרלו, או בוגאס או משהו...
את המשחקים הנכונים בטח לא שיחקנו. לא את, ולא אני, ולמרות
שאני יודע מה אני רציתי, היום אני לא מבין מה את ניסית להשיג.
אבל הרסת לי את החיים, ואני מנחש שזה בהחלט עונש ראוי. הייתי
דווקא מדבר איתך על כמה עניינים אם היית באה, אבל את בטח
מתביישת מכדי להראות את הפרצוף שלך, או שאולי בעצם את מאושפזת
באיזה מוסד כי השתגעת אחרי כל מה שקרה בגללך.

רצתי בשיא הכח, והיה לי קר בכל הגוף, וכאב לי בחזה. ידעתי
שסוסים לא מפסיקים לרוץ עד שהלב שלהם מתפוצץ מהעומס. ז"א, הם
מסוגלים להתעלם מהגבול של הסבולת שלהם. חשבתי שזה אולי מה שגם
אני אעשה, וארוץ עד שפשוט אתפוצץ על המדרכה. אבל כמובן שלא
יכולתי לעשות דבר שכזה. כבר רצתי הרבה, והיה ברור לי שאין שום
סיכוי שבעולם ששניכם רואים אותי, וזה כל מה שהיה חשוב באותו
הרגע. חתכתי לתוך הוואדי, שהיה בערך המקום היחיד שאליו לא
תיכנסו שניכם עכשיו. אף פעם לא הציקו לי כשהייתי בוואדי. האטתי
את הקצב והלכתי עד שכבר לא ראיתי את הבתים ואת השכונה. נכנסתי
למערה שאני אוהב, את לא יודעת את כל זה, זו המערה הקטנה, זו
שבצד שרוב האנשים לא מגיעים אליו. נכנסתי פנימה ובטח עשיתי
איזה שלולית ענקית עם הדמעות שלי. אני לא יודע כמה זמן בכיתי
שם, אבל ידעתי שאת לא תבואי. למען האמת מה שרציתי זה למות
במערה הזאת, ושכשימצאו את הגופה שלי, ויקראו לך לזהות אותה, את
תנשקי גם אותי.
אחרי כמה זמן כבר לא הספיק לי לבכות וצרחתי את הנשמה שלי
החוצה. אולי הפחדתי אנשים שהיו בסביבה, אם היו, אני לא יודע כי
אני הייתי עמוק במערה. עדיין כאב לי בחזה, ולא ידעתי מה לעשות
בשביל להפטר מההרגשה הזאת, ובשביל להפטר מהרגשות שלי כלפייך.
התמונה שלכם ביחד לא הציקה לי או משהו. היא לא חזרה אלא אם כן
דמיינתי אותה. מה שהציק לי זה שדמיינתי בדיוק את אותה תמונה,
כמעט, פחות מארבע דקות לפני שזה קרה באמת.

אני לא יודע מה קרה איתכם אחרי זה. בטח ישבת אצלו ובכית, והחרא
הזה בטח פשוט הושיב אותך עליו וחיבק אותך, ואת עוד יותר בכית,
אבל כבר לא היה אכפת לך מכלום. בטח רצית למות, ובטח הצטערת
נורא, ובטח עשית שלולית בעצמך עם הדמעות שלך, בחולצה שלו, ואני
לא יודע מה עוד, אבל זה ממש לא שינה כנראה. למען האמת, עוד קצת
וזה באמת לא היה משנה. יצאתי לפתח של המערה והסתכלתי למטה.
זרקתי איזה אבן שמצאתי, ולקח לה משהו כמו שניה לפגוע למטה. זה
הרבה, אבל הצטערתי שהיא פגעה בשיחים ולא באיזה סלע עם שפיץ.

יצאתי מהמערה והתחלתי ללכת חזרה לכיוון המקום שממנו נכנסתי
לוואדי. הקור כבר ממש לא הציק לי. לא היה לי אכפת מכלום. רק לא
רציתי לראות אותך ואותו. הלכתי ברחוב הראשי וכמעט לא היו בו
אנשים בגלל הקור. רק איזה אמריקאי עם כלב קטן עם פרווה ארוכה,
וכמה ילדים על אופניים. הגשם התחיל שוב ואני המשכתי ללכת. היו
הרבה מכוניות, אבל הן לא הפריעו לי. עדיין היו לי דמעות על
הפנים אני חושב, אבל הן התערבבו עם הגשם. כשהגעתי לצומת חיכיתי
עד שהאור ברמזור יתחלף לירוק ורק אז חציתי, שזה דבר שבחיים שלי
אני לא עושה. אני יכול להגיד שמה שהרגשתי זה לא כמו בסיפורים
בדרך כלל. החיים שלי לא איבדו את הערך שלהם או משהו, לא שלא
היה אכפת לי מכלום, ולא רציתי גם למות. ראיתי דברים אחרת
פתאום, מה שאני לא כל כך יודע להסביר. אולי אפשר להגיד שדווקא
היה להכל ערך כל כך גדול עד שהכביד עליי פתאום. לא רציתי למות,
אבל פתאום הכל הפך לכבד מדי.

הגעתי לגשר, את עוד גרה שם? זה היה הגשר מעל הכביש הראשי, בין
שתי החתיכות של היישוב הקרוע שלנו. הלכתי רבע מהגשר בצד שבו
הלכתי נגד כיוון התנועה, ככה שהייתי באמצע הנתיב של המכוניות
המתקרבות, שילבתי ידיים והנחתי אותן על המעקה, ואז שמתי עליהן
את הראש ככה שאני רואה את המכוניות, אבל לא את מה שמאחוריי.
שמתי רגל אחת על המעקה מלמטה כי ככה יותר נוח. הסתכלתי על
המכונות האלה.

כל כך הן הדהימו אותי תמיד, כמו מין טטריס אקראי לחלוטין של
צבעים וצורות, כל אחת צצה מאחורי הסיבוב בזמן שלה, ולפעמים
מופיעות בזוגות, כל אחת במהירות שלה חוצה את הגשר מתחתיי, כולן
עם הווישרים פועלים. בכלל, התנועה הזדחלה באותו היום, וכולם
היו עם פנסים דולקים. ירד גשם בטיפות גדולות, והשיער שלי היה
ספוג מים והיה לי קר, אבל לא היה לי אכפת. באותו הרגע הייתי
אחד עם המכוניות. עשיתי את זה הרבה לפני כן, להשען על המעקה
ולהרהר... בעיקר כשהיו לי הרבה דברים, או כשהיה לי זמן להעביר,
זה נפלא בשביל להעביר את הזמן ולתת למחשבות לזרום, כי יש משהו
באופן שבו הכביש עובד. כל אחד לעצמו, וכולם כנהר אחד, חסר
משמעות. ברקע. חשבתי עלייך, רק עלייך. חשבתי על מה שהיה
בצהריים של אותו היום, שאמרת לי שאת אוהבת אותי, וחשבתי על זה
שאני כן אוהב אותך.

ידעתי שאני אהיה חולה, אבל לא ידעתי שהדבר הבא הוא שאני אתעורר
בבית חולים. היה חשוך בחוץ, ולפי מה שאמרו לי הגוף שלי לא היה
מסוגל לשאת את הקור והתעלפתי על הגשר. שכבתי על המדרכה כמה זמן
ולכן יש לי כוויות קור, שזה לא נורא. כשהתעוררתי עדיין ראיתי
מעליי את המכוניות עוברות, וזה עשה לי הרגשה רגועה. שכבתי
במיטה של הבית חולים מתחת לשמיכה עבה והיה לי חם ונעים. כמה
שעות אחרי שרציתי להתנתק מצאתי את עצמי במוסד מבודד, ולמרבה
המזל גם לא הייתי מחובר לשום מכשירים, ככה שבסך הכל לא היה לי
על מה להתלונן.
אמא שלי היתה, ואבא שלי בדיוק ירד להביא קפה.
אמא שאלה אם אני בסדר, ואמרתי שכן, הייתי מכורבל בשמיכה,
והייתי עייף, אולי אני חושב נפשית יותר מאשר פיזית. לא היה לי
כח לדבר וביקשתי שייתנו לי לישון.

בבוקר שאחרי כבר "השתחררתי". לא שהיה טעם לקרוא לזה ככה, כי
לטעמי פשוט קיבלתי לילה במלון חינם. מיטה יותר משוכללת מהמיטה
שלי, כריות ושמיכות חינם, והבעיה היחידה היא הריח והסטריליות.
ההורים שלי ניסו לברר אם הכל בסדר, ולמה בכלל הלכתי לגשר ולא
לשעור מתמטיקה, ומה בכלל חשבתי כשיצאתי להסתובב בקור שכזה. לא
כ"כ יכלתי להסביר להם את כל הסיפור, ולכן אמרתי שאני לא יודע,
אבל היה משהו מוזר, ולא יכולתי ללכת למתמטיקה. אני חושב שהם
ידעו שאני ממציא, אבל גם הם היו עייפים, אולי מהחיים, ובטח
החליטו לדחות את זה לאחר כך...

גם הם לא היו הכי כשאני מסתכל על הכל מכאן. אני חושב שההורים
שלי היו מבוגרים ועייפים מדי בשביל לגדל ילדים, יותר מדי
מקובעים על החיים שלהם, ופשוט, הבינו מאוחר מדי שעשו טעות. אני
חושב שבגלל זה סבלתי מהם הרבה. שניהם התרכזו הרבה בקריירות
שלהם, והתרכזו הרבה בלימודים שלנו. לא שלא יכולנו לדבר איתם על
דברים אחרים, לא שלא היו לנו עניינים במשותף, תחביבים, ולא
שהיה חסר לנו מבחינת רכוש, אבל התחושה שלי היום היא שהם היו
עייפים מדי וחסרי נסיון מדי בשביל לגדל אותי. בתקופה ההיא
חשבתי שכשאתה ילד אתה חושב שההורים שלך לא מבינים כלום בגידול
ילדים, ובטח כשאתה נהיה הורה אתה מגלה שגם אתה בעצמך לא מבין
בזה כלום.

באותו הערב ארגנתי תיק וברחתי מהבית. אני לא חושב שברחתי מהבית
כמו שברחתי מהחיים שלי. תכננתי הכל ברגע האחרון, וידעתי שכל מה
שאני רוצה זה להיות במקום אחר. לבד. חיכיתי שההורים שלי יירדמו
ואז יצאתי. נעלתי אחריי, והלכתי עם האופניים, והתיק עם כל
הבגדים שלי והשק שינה ישר למערה. הכנסתי הכל פנימה התלבשתי חם
מאד ופתחתי את השק שינה. התחתית היתה סלעית וקשה, אבל מצאתי
איזו תנוחה שבה הצלחתי להרדם.

כשהתעוררתי כבר היתה השמש בשמיים ואפילו היה חמים. הייתי צריך
לברוח רחוק יותר. תכננתי לברוח במשך היום שאחרי, לתפוס איזה
אוטובוס לת"א או משהו, כי באותו הלילה לא היו עוד אוטובוסים.
יצאתי והתחלתי ללכת לכיוון הרחוב הראשי דרך הוואדי שוב,
וכשהגעתי חששתי שייראו אותי, אז החלטתי לחכות לזמן שבו כולם
בבי"ס וכל ההורים בעבודה. היה כבר עשר, אז חיכיתי כמעט עד אחת
עשרה. בסך הכל היו עליי 600 שקל ועוד קצת מטבעות. לקחתי את
האוטובוס הראשון שהגיע. די הרגיז אותי שדורשים תוספת תשלום כדי
להעמיס את האופניים בתא המטען. זה לא עולה להם שום דבר...
כשירדתי לא ידעתי איפה אני, אבל פשוט רכבתי על האופניים מערבה
כמה שיכלתי. בסוף הגעתי לים, כמו שרציתי. שכבתי כל היום
ודמיינתי אותך, ואת הנשיקה שלנו. זו שלא היתה. ניסיתי לצייר
אותך בחול, וזה התאים לי מבחינת הרעיון, אבל לא הצלחתי לצייר
אותך. היתה שמש נעימה והיו הרבה אנשים מסביב, מה שגרם לי
להרגיש מעין לא שייך. כאילו כל האנשים האלה הם חלק מהעולם הזה
ורק אני צופה מהצד. בלתי נראה, אבל על פני הכוכב הזה.

עדיין הייתי בסערת רגשות, מה שהיה מוזר, והמועקה המשיכה להציק
ולהפריע לי. בסוף החלטתי להוציא אותה בכח. שתיתי מים, ואכלתי,
וניסיתי להשתעל, ניסיתי להכניס את האצבע לגרון ולהקיא, וכלום
לא עזר. אולי בגלל שעוד הכל היה טרי, למרות שעבר המון מאז.
חשבתי לטוס לחוץ לארץ או משהו, אבל לא היה לי הכסף.

אהבתי אותך באמת, את יודעת?

התחלתי לפחד שתצוצי, לא היו לי משקפיים אז, אבל הייתי צריך.
ראיתי מעט מטושטש, והיה לי קשה לזהות פרצופים מרחוק. ברחובות
של ת"א כמעט כל בחורה נראתה לי פתאום כמוך וזה התחיל להפחיד
אותי. הרגשתי שהחוף הוא המקום היציב היחיד, אבל גם שם הייתי
חייב לשבת רק במקומות שבהם לא ראיתי אנשים. ת"א כנראה לא היתה
המקום האידיאלי להיות בו בזמן הזה, ובחלק מהזמן רציתי למות. לא
מתוך איזה וויתור דכאוני, אלא הרגשתי שאני לוקח את השיקול
ההגיוני. היה לי מספיק, ולא רציתי שיקרה לי שוב מה שאת עשית
לי. אולי באמת זה היה הפתרון, בדיעבד. לא יכולתי לחזור הביתה,
אבל גם לא רציתי לחזור למסלול כי את היית שם. לא יכולתי לראות
את עצמי חוזר לבי"ס. לראות אותך ואותו שוב לא היה מה שרציתי.
פתאום גם הבנתי שלא ניסית לדבר איתי מאז, ושכנראה באמת לא אכפת
לך. הייתי עם הפלאפון שלי עליי במשך כל הזמן הזה. עליתי על
האופניים והתחלתי לרכב מזרחה שוב.

אולי בגלל זה אני כאן היום, אבל אני לא חושב שמה שעשיתי היה לא
נכון. אני יודע שכל המנגנונים חייבים לתפקד, וזה מה שהם אכן
עשו. לזכותם ייאמר שהם הצילו את התחת של עצמם, על חשבוני, יפה
מאד. אני חושב שאולי יותר טוב לכולם בעצם. הכל עניין של זמן עד
שאני אמות כאן. המדינה חסכה מעצמה בלגאן, וכל השאר אני מניח
המשיכו בחיים הרגילים. חבל שאת לא באה.

רכבתי עד שהגעתי לאיילון, ואז פניתי שמאלה והתחלתי לרכב צפונה
עד שהגעתי לגשר. אני אפילו לא יודע איזה מחלף זה היה, אבל זה
גם לא שינה לי הרבה. הלכתי  שלושת רבעי גשר נגד הכיוון, ככה
שהגעתי לאמצע הנתיב של המכוניות שלא ראיתי מגיעות. שמתי לב
שהמכוניות נוסעות מהר יותר שמאלה יותר ממני, אבל שימינה יותר
יש משאיות. הלכתי קצת יותר לכיוון מרכז הגשר וניסיתי לטפס מעל
המעקה. בהתחלה החלקתי כי המעקה נבנה לא טוב. אף אחד לא חשב על
זה שינסו לטפס עליו, וזה מחדל. אני משער שכבר אז איזה בחור שם
לב אליי, כי מיד כשהצלחתי להגיע אל הצד השני של המעקה וחשבתי
על מה אני רוצה לחשוב בפעם האחרונה הוא תפס אותי. רציתי להגיד
לו שייקח את האופניים ויעזוב אותי אבל הוא נאבק להצמיד אותי
למעקה ובחור אחר דיבר בפלאפון ונראה לחוץ. אחר כך הוא ניתק והם
ניסו למשוך אותי בחזרה, אבל התנגדתי. הם התייאשו והשאירו אותי
צמוד למעקה. ניסיתי לצאת משווי משקל ככה שהם לא יוכלו להחזיק
את כל המשקל שלי אבל הם לא נתנו לי לזוז, ומכוניות על הגשר
התחילו להאט ולעצור. חשבתי עלייך. חשבתי כמה שאני אוהב אותך,
אבל כמה שאני כועס עלייך בגלל מה שעשית לי וחשבתי שאני לא רוצה
ששני הדברים האלה יתנגשו בחיים שלי. ניסיתי לנשוך אחד מהם אבל
הוא פשוט הזיז את היד שלו יותר קרוב לצוואר שלי, איפה שלא
יכולתי להגיע, ובחור שלישי הצטרף אליהם.

אני חושב שההמשך כבר ברור לך, לא? בעצם, אני משער שכולם יודעים
מה קרה אחרי זה ולאן זה הוביל. ועכשיו אני שוכב לי כאן על הגב,
גם כי תמיד אהבתי לשכב על הגב, וגם כי כשאתה קשור למיטה אתה לא
יכול להתהפך על הבטן.
"אשפוז בכפייה" הם קוראים לזה, "לתקופת זמן בלתי מוגבלת". אני
בקושי יודע בעצמי כמה זמן עבר מאז שאני כאן, אבל זה הרבה יותר
מכמה שנים. לפי הגוף שלי, ולפי הזמן שעבר. את רוב הזמן שלי אני
מבלה בתא שלי. הכל לבן, וגם ככה אין הרבה על מה להסתכל, אז
הדבר היחיד שנותר לי זה להרגע ולחשוב. זה לא טוב שמשאירים אותי
עם כל כך הרבה זמן לחשוב, כי אני בעצם רק חושב עלייך, ועל כמה
שכל העניין יכול היה להסתיים טוב יותר אם היה מסתיים אחרת.
בהתחלה ההורים שלי היו מגיעים הרבה... אחר כך רק פעם בהרבה
זמן, בעיקר בימי הולדת. היום אני לא סופר את הזמן, ואף אחד כבר
לא מגיע.
אולי אם היית באה פעם אחת היו משחררים אותי, אבל כרגע אני רק
יכול לדבר אלייך, ולקוות שאת שומעת. אני תוהה אם את עוד חושבת
עליי בכלל, ואיך את נראית היום, ואם את והוא עוד בקשר, כי עבר
באמת המון זמן...
בטח את לומדת באוניברסיטה כבר, סיימת צבא מזמן, אולי תואר
ראשון בפסיכולוגיה... אולי בעצם שכחת ממני.
אני כאן, בכל אופן, את יודעת את זה... לא שזה משנה כנראה...
פעם ביום אני יוצא החוצה ואז אני יכול לצעוק שתבואי אליי.
כשאני כאן מתחת לאדמה אין בזה טעם. אני חושב שהם נותנים לי
איזה גלולות כדי שאני לא אכעס.
אולי בכל זאת תבואי לבקר אותי?
את יודעת, אני עדיין חי את הכעס ואת האהבה, וזה חבל שמעולם לא
היתה לי ההזדמנות לפגוש בדברים אחרים, כאלה שירככו אותי, וכאלה
שאני אוכל לאהוב.
לפעמים אני חושב שהמוסד הפך אותי למשוגע.
אבל אני יודע שזה לא משנה.
אני כאן, בינתיים.
מחכה לך.

אני אוהב אותך.

ועכשיו, כל ערב כשאני חוזר למיטה, אני עדיין מושיט מעט קדימה
את הזרועות שלי, בשביל לחבק אותך, ואת לא מתארת לעצמך, כמה
שהמגע שלך חסר לי. ואני כמעט מסוגל להרגיש את הגוף שלך.
איתי, כמו שלוש שעות לפני.
ואני מסוגל להרגיש אותו.