נכנסתי לכלא מוקדם מאוד, בגיל ממש צעיר, הרף עין אחרי
שנולדתי.
איך שהגעתי חיכה לי שם תא שהוכן במיוחד בשבילי, לא הייתי צריך
לעשות כלום. היו שם  מיטה וארון, ואפילו את הצבעים של הקירות
כבר בחרו בשבילי.
הרבה חברים שלי לא הסכימו איתי שזה כלא, זה כי הם התרגלו לתא
שלהם. אחרי הכל הוא מחומם היטב בחורף ומקורר היטב בקיץ, והכל
היה שם בתא, רק בשבילם.

אחר כך, עברתי לתא משלי, ואת הצבעים של הקירות אני בחרתי,
אפילו צבעתי בעצמי. דניאל, חבר שלי, התנגד לכך שעברתי לתא
משלי, עד היום הוא נשאר בתא הראשון אליו הגיע. אחרי הכל, יכול
להיות שהוא אהב את המיטה שהביאו לו שם, ואת הארון שחיכה לו
ואפילו את הצבעים של הקירות. אבל הבעיה היא שאף פעם הוא לא חש
איך זה לישון על מיטה אחרת, או אף פעם לא ראה צבעי קיר אחרים
מלבן.
אלי לעומתו, והאמת גם לעומתי, במקום לעבור לתא משלו או להישאר
בתא הראשון, הוא פשוט ברח מהכלא, שזה מוזר משהו, כי בדרך כלל
אנשים עוברים לתא משלהם ובורחים משם, כמו סיימון.

היה די "חופשי" בכלא. לפעמים, לכשאתה ממש מתרגל, אתה לא מרגיש
שאתה בבית כלא, אתה מבקר אנשים, מבקר בתאים.
רק כאשר אתה עולה למרפסת של בית הכלא אתה מסוגל לראות את
הגדרות הענקיים והקירות בגובה 7קילומטרים שתוחמות את  בית
הכלא.

הכלא היה מאוד גדול, היה אפשר לנסות לבקר בו בכל המקומות
והתאים, כמו עידן. אבל זה יקח לך כל כך הרבה שנים עד שאתה כבר
תהיה זקן ותשוחרר.
לבסוף התרגלתי לכלא ולתא שלי והרגשתי באמת "אדם חופשי". אך עד
שזה קרה הגיע היום הנורא. העבירו אותי, כמו רוב חברי, למעין
חברת בת של בית הכלא. זהו בית כלא קטן יותר בתוך הבית כלא.
רבים כינו אותו "הצינוק". אני ביליתי ב"צינוק" 3 שנים.
ב"צינוק" אין בכלל מקום לזוז, הכל תקוע. פוגשים שם אנשים מכל
רחבי הכלא והאוכל שם לא משהו. אבל הכי גרוע, בוחרים לך את הצבע
של הקירות וגם את מי שיהיה איתך בתא.
לא פשוט ב"צינוק", והיו שם הרבה שברחו. לעומתם היו גם כאלה
שבחרו להישאר שם, על אף הצפיפות. הם נשארו שם ליותר מ-3 שנים
לעומת רוב האנשים. הם התרגלו.

החיים בכלא נהיו די קשים, אנשים מתפגרים שם, ומרוב שיעמום
מתחילים להבריח אנשים אחרים. אולי באמת היה שווה כבר לברוח משם
לבד. אבל אף אחד לא יודע מה יש שם אחרי הגדרות והקירות
הגבוהים. גם אלו שהשתחררו, כמו סבתא שלי, אף פעם לא חזרו לספר
איך זה שם מחוץ לכלא.
אולי טוב מידי שם בכדי שהם יעזבו את המקום רק בשביל לספר לנו.
אולי יש להם טראומה מהכלא והם מפחדים לחזור, אפילו לכמה דקות.
אולי אחרי שהשתחררו העבירו אותם לכלא אחר, בדיוק כמו שלי.

אני בינתיים לא בורח, וגם לא מתכנן.
אם  שרדתי את ה"צינוק" אני מאמין שאשרוד גם את הכלא, עד
שאשתחרר.
ואני, אני בטוח אחזור לספר לכולם איך זה שם בחוץ, לא משנה כמה
טוב או כמה רע שם.