אני זוכר את הנסיעה לאיטליה. הכבישים שם נורא צרים, בפרברים
היפהפיים שם, והנהגים שם יותר גרועים מנהגי המוניות בארץ. יש
רק דרך אחת להגיע ממקום למקום, ובאוטובוסים בטח שאי אפשר -
הנהגים לא יודעים מילה באנגלית. צריך להשתמש ברכבת התחתית.

ברכבת התחתית באיטליה הכל נראה ממש כמו בסרטים. די מלוכלך, אבל
לא ממש, יש שם כור היתוך של אנשים, מכונה לפריטת אסימונים,
כרטיסנים, מדרגות נעות, מסופים... אפילו יש שם שלט גדול
ומאולתר, שבו כתוב בגדול "היזהרו מכייסים!". ובכל זאת, אם היה
אדם שהיה מכייס אותי שם, בטח הייתי ממציא איזשהו סיפור
רומנטי-איטלקי, שמסתיים בכך שהוא היה צריך את הכסף שבארנק שלי
כדי להגיע לאהובתו, שמחכה לו ליד פונטנה דה טראווי, אבל הוא לא
יגיע אליה כי השוטרים יעצרו אותו, והיא תחכה לו שם ותהיה בטוחה
שהוא שכח ממנה, אז היא או תקפוץ למזרקה ולא תצוף, או שתמצא לה
מישהו אחר ללכת איתו, וכשהוא יגיע למזרקה הוא לא ימצא אותה.

עם כל הלכלוך בתחנת הרכבת הזאת, היא היתה יפהפייה באמת.

אחרי ביורוקרטיה דוממת של שלטי כיוון הצלחתי להגיע למסוף
הנכון, ושם התיישבתי על ספסל ליד אישה מבוגרת עם שלושה סלים,
שמאחד מהם בלט איזשהו סוג של לחם. היא מלמלה לעצמה באיטלקית,
אני התעלמתי ובהיתי בתקרה.

לרכבות התחתיות הייתה תכונה מאוד מעניינת: גם בלי להביט בשלט
האלקטרוני, שלמרבה ההפתעה הודיע על ביאת הרכבת בתיאום כמעט
מושלם, יכולת לדעת שהרכבת מגיעה לפי ההרגשה על הפנים. היה אפשר
להרגיש משב רוח קליל של האוויר שהרכבת דחסה מתוך המנהרה הצרה
החוצה, וזה עוד לפני ששמעת את השריקה של העצירה על הפסים,
והרעש של האנשים שקמים מהמושבים שלהם ומתקדמים לעבר הקו הצהוב,
שאותו אסור לעבור.

כשהדלתות נפתחו, כמו תמיד, התחילה התנועה הדו-כיוונית
והמסורבלת של אנשים שרצו לעלות במהירות על הרכבת, על-מנת לתפוס
מקום על המושבים. חלקם יצטרכו לעמוד ולהחזיק באחד מעמודי
האחיזה במשך עשרות דקות, אולי כמעט שעה. אני, כמובן, הייתי אחד
מהם. הישראלים לא כל-כך שונים מהאיטלקים, ושני העמים לא
מנומסים במיוחד. אני, מצד שני, לא ידעתי לנצל הזדמנויות בצורה
כזו, ולא יצא לי להגיע בזמן לכיסא ריק. וכמובן, הנסיעה לפיאצה
נאבונה הייתה ארוכה יחסית.

בכל פעם שיוצא לי לעמוד בנסיעה ארוכה אני מוצא דרכים להעביר את
הזמן. לא כדאי לבהות באנשים - אלוהים יודע למי מהם יש עבר
פלילי, אז זה לא נכלל בפעילויות הללו. עדיף להסתכל על שלטי
הפרסום באיטלקית, לנסות לנחש מה הם מפרסמים, במידה שהמוצר לא
מוטבע בתמונה, או לנסות למצוא מילים באיטלקית שדומות למילים
באנגלית, וככה ללמוד קצת את השפה. מדי פעם גם עוברת רכבת
במקביל אלינו, ואני מצליח לראות קצת מהגרפיטי שעל הרכבות.
והרכבות התחתיות באיטליה מלאות בגרפיטי. בפעם הראשונה שראיתי
רכבת תחתית באיטליה שאלתי את עצמי מה היה הצבע שלה במקור. עם
הזמן כבר מפסיקים לשאול את השאלה הזאת. אולי היא בכלל שקופה
במקור?

וככה מעבירים את הזמן ברכבת התחתית, עם שאלות ותהיות קיומיות,
פשוטות וחסרות משמעות. אבל מדי פעם נוצרים מצבים מעניינים שם,
ברכבת התחתית. מדי פעם מישהו נכנס עם איזשהו כלב מעניין, שלא
מצליח להירגע. מדי פעם ישנן עצירות פתאומיות, וכל הקהל שברכבת
נהדף קדימה ואחורה, וזהו זמן נהדר ללמוד כמה מילות-גידוף
באיטלקית.

אבל הנסיעה ההיא, ביום ההוא, לפיאצה נאבונה, הייתה שונה. היא
לא הייתה נסיעה מיוחדת במיוחד. היא גם לא הייתה ממש צפופה.
לרוב האנשים זאת הייתה נסיעה די משעממת, חלקה למדי, בלי הפסקות
מיותרות ובלי הקדשת מחשבה יתרה לנסיעה הזאת. הרכבת עצרה בכל
תחנה, והעמיסה לתוכה נוסעים.

באחת התחנות באחת מהפיאצות הרבות שהיו שם עלתה אחת יפייפיה.
שער שחור עם פס אחד ורוד. שלושה עגילים באוזן שמאל ושניים
בימין, עגיל אחד בגבה ואחד באף. חולצה שחורה עם כיתוב לבן
באיטלקית, בכתב דפוס. ז'קט ג'ינס קצת קרוע. מכנסיים כחולים
ארוכים, כמעט-הדוקים. מבט מאוד פסימי. והעיניים... ירוקות כמו
איזמרגד יהלומי, ובהירות כמו השמש. לא יכולתי שלא להסתכל
לעברה. ומי יאשים אותי? זוהי דרך הטבע, שאיש יימשך לאישה. ועוד
לאחת כל-כך יפייפיה. בשלב מסוים היא ראתה שהסתכלתי אליה.
השפלתי את המבט שלי לשנייה, אבל הבנתי כבר שהיא שמה לב אליי.
הרמתי את העיניים שלי, כשהראש עדיין היה סגור בין הכתפיים. היא
חייכה אליי חיוך מתוק, והעיניים שלה פתאום נראו הרבה יותר
שמחות. היא הסמיקה קצת, ואני לא אתפלא אם אני הסמקתי הרבה.
במבט היחיד הזה היה נדמה לי שאמרתי לה יותר משאמרתי לכל אחד
אחר בכל החיים שלי. אולי גם מלכולם ביחד. כבר רקמתי לעצמי
סיפורים בראש, על איך שאני רואה אותה יוצאת מהרכבת התחתית ואני
רץ אחריה, ומתחיל איתה חיים חדשים, בפרברים הקטנים של איטליה,
כשאנחנו לא מבינים אחד את השפה של השנייה, ובכל זאת מבינים אחד
את השנייה לחלוטין. ראיתי איך אנחנו נמצאים בתוך פונטנה דה
טראווי, והפעם אני מגיע בזמן, ואנחנו נכנסים לתוך המזרקה
ומתנשקים, ממש כמו בלה דולצ'ה ויטה. אנחנו חיים בין בית קפה
לבית קפה, בין מופע רחוב למופע רחוב. מדי פעם גם אנחנו מופיעים
שם, היא מנגנת על קונטרבס ואני על איזשהו חליל צד, ולמרות
השילוב המוזר זה נשמע מקסים. ובלילה אנחנו הולכים לישון מתחת
לשמיים, בתקווה שלא יירד גשם הפעם.

ראיתי שהיא מתקרבת אליי. לא פלא, בהתחשב בעובדה שהיא התקרבה
לרדת מהרכבת. המשכנו להחליף את המבט הזה כל הזמן, אני כבר לא
יודע כמה זמן. דקה, שעה... זה לא משנה כבר. ידעתי שאת הרגע הזה
אני לא ארגיש יותר לעולם. הפספוס התחיל לשקוע, והתחלתי לחיות
עם הרעיון שלעולם לא אראה אותה, לא אדע מה השם שלה, ודאי שם
איטלקי שנעים להגות, כמו ביאטריצ'ה או לאורה, ואני מרגיש כמו
דנטה או פטררקא. כשהגיעה הרכבת לתחנה שלה והתחילו הנוסעים
לרדת, הסתכלתי לעברה, לעבר העורף שלה, שעכשיו היה מולי. היא
יצאה מתוך הרכבת, ועכשיו עמדה מעבר לקו הצהוב. בדיוק כשחשבתי
שהיא תעלה במדרגות, היא הסתובבה והתקרבה לרכבת. היא נעצרה לפני
הדלת האוטומטית. הסתכלתי לעיניים שלה, הירוקות האלה, ואמרתי לה
"אריוודרצ'י". היא הרימה את ראשה, פקחה את העיניים האלו שלה
והביטה עליי במבט נדהם, שלאחריו היא ענתה לי: "להתראות".