[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל קציר
/
פרברסיה

המראה מחייכת אליי. אני לא בטוח מה ניבט ממנה כי החיוך הוא לא
חיוך של שמחה. היא מחייכת, ואני לא יודע איך להשיב לה. בסוף,
אני מבין שאין בררה, וצריך לחייך חזרה. אני לובש את הג'קט שלי,
למרות שאני עדיין בתוך הבית. בכל זאת קצת קר לי. קור קטן אבל
חצוף, מלטף את איברי ומשחרר אותי מהביצה הלוהטת בה אני נמצא.
אני חושב שזה אותו קור שתפס לי כמו מניאק את הגב, ואני בקושי
זז בגללו לכיוון הדלת.

אני הולך בשביל הקצר שמחבר בין הסמטה בה הבית שלי נמצא לבין
הרחוב הראשי יותר.
לעתים קרובות יש בעיות עם אספקת החשמל באזור והשביל חשוך; רק
אור עמום מהירח החבוי בין העננים מצליח להאיר אותו מעט. אני
מתקדם בצעדים ארוכים ובמהירות, הקור חודר את הז'קט הדק שמגונן
על גופי ועולה בהדרגה לעפעפיים. אני קורא לזה "סגירה קרה",
למצמוצי הכפור האלה של ליל שישי, ומתענג על הקור השובב וסוף
השבוע שרק התחיל. הילד של השכנים בא ממול.

אני מתחיל לרוץ. הילד בהתחלה לא מייחס לזה חשיבות בכלל.
באמצעות תנופת הריצה אני מפיל אותו לקרקע. הוא המום. אני גורר
אותו לשיחים ומתחיל לבעוט בו. אם זאת הייתה הילדה של השכנים
אולי הייתי עושה עוד דברים. אני בועט ולא מפסיק, עד שהוא מת.
אני מוצא בין השיחים שברים של בקבוק בירה ומתחיל לגרד את העור
מהפנים שלו. בסוף נשאר רק בשר. אני רואה קן גדול של נמלים ליד.
תהיו בטוחים שאהיה פה מחר כדי לראות איך טיפלו בו.

הילד עובר אותי, ונעלם אל סמטת הבית. אני פונה שמאלה. עולה את
הגבעה. למעלה, עומדת קבוצה של נערים, איפה שנמצאת המדשאה של
בית הכנסת. הם מעשנים שם נרגילה. הקבוצה הזאת כוללת כמה בחורים
שחומי עור שפולטים הערות מטומטמות לאוויר. כולם, למעט בודדים,
חובשים כובע מצחייה, למרות שזה אמצע הלילה וקר. לידם, או
לסירוגין, עליהם, יושבות כמה בחורות מלאות איפור, עם שער
מנופח. גם הן שומרות על קו אופנתי אחיד בדמות מכנסי ג'ינס
בגובה האגן. אחד מהם צועק אליי הערה רדודה.

אני תופס מיד אבן וזורק אותה עליו. האבן חודרת את העין שלו
ונכנסת לתוך המוח. הוא מת עוד בטרם נגע ברצפה. אני נצמד אל אחד
החברים שלו, שולף מהכיס האחורי של מכנסיו אולר ומתחיל לשסף את
גרונו של זה ההרוג. אני אוחז בראשו בידי. על הבחורה שישבה עליו
אני מצווה להתפשט עם סכין צמוד לגופה. היא נעתרת. אחר כך, אני
מאלץ אותה לטפס כך, בקור המקפיא, על אחד מעמודי החשמל כשהראש
בידה. אני בטוח, שאין שום סיכוי שבכל סיטואציה אחרת היא הייתה
מצליחה לעשות את זה. אבל היא מצליחה. אני מורה לה להותיר את
הראש של הבחור בקצה העמוד. שאר האנשים שהיו שם הספיקו להימלט
מזמן. אני לוקח איתי את בגדיה. כשאני פונה לדרכי, אני רואה איך
היא תופסת טרמפ, ערומה.

אני מתעלם ממנו וממשיך במורד הרחוב. יש לי בגדי נשים בתוך
שקית. את השקית הבאתי מהבית. הקור מדגדג לי את האוזניים ומקפיא
לי את האף. אני נוגע עם קצות אצבעותיי בחוטמי ומביט בחפיסת
סיגריות שזרוקה על המדרכה. העשן שיוצא לי מהפה לא מזיק. אני
מנסה לעשות כל מיני צורות. בזריזות, אני מתקדם לעבר הקניון
שנמצא מעבר לכביש. השומר המנומנם מתעורר לפתע ומביט בי בהשתאות
כשהוא בודק את השקית. אני ממשיך פנימה. עולה במדרגות. שם, מצד
ימין יש פח אשפה גדול. ושירותים.

אני נכנס לשירותי הנשים. כמה בחורות שנמצאות בפנים מסתכלות
עליי נדהמות, ואני, מבלי לומר מילה, מוצא לעצמי תא. אני נכנס
פנימה ונועל. בפנים, אני מתפשט. אני משליך את תכולת השקית על
הרצפה. במקומה, אני מכניס את הבגדים שלבשתי. את השקית אני
מטביע עמוק בתוך האסלה, ומוריד את המים. תחילה חזיה מרופדת,
אחר כך חולצה עם מחשוף. תחתוני הנשים בהחלט מהוות בעיה בהתחלה,
ומהר אני מכסה אותם בחצאית קצרצרה. על הרצפה, נותר עתה תיק
האיפור. אני מוריד את האסלה ובעזרת המראה הקטנה מתחיל לעבוד.
תוך שתי דקות אני מסיים. מושלם. הבחורות שהיו בשירותים
כשנכנסתי התחלפו באחרות. עתה, כשאני יוצא מהשירותים, הבחורות
החדשות מביטות בי באופן רגיל לחלוטין.

אני נכנס לשירותי הגברים, לא לפני שאני זורק את השקית אל פח
האשפה הגדול. אני הולך למשתנה מהר, אני לא אוהב שזה מפריע
בדיוק באמצע הסרט. אני רואה תיק איפור זרוק על הרצפה ותוהה איך
הוא הגיע לכאן. שטיפה מהירה, ייבוש, אחרת זה יעשה לי רע
בידיים, ואני בחוץ.

אני מענטז בקלילות על נעלי עקב שפיציות אל עבר קופת הקולנוע.
החצאית שלי מתנופפת מצד אל צד, חושפת את הישבן שלי לעיני כל.
אין עליי גרוש, אבל זאת ממש לא בעיה. רונן, הבנאדם שאני הכי
שונא בעולם בערך, ומשום מה הוא נחשב לחבר שלי, מתלהב. אפילו
שמירב, הבחורה הכי כוסית שאני מכיר, היא חברה שלו, הוא מזמין
לי כרטיס. מירב מסתכלת עליו בבוז מופגן. כל החבורה נכנסת
לקולנוע. רונן אף פעם לא מתרחק מטר ממירב, אבל הפעם, אני
מתיישב ביניהם. הוא מיד עושה את הצעד. רוכן כדי לנשק אותי. אני
משתף פעולה ומחדיר את הלשון שלי לתוך פיו. בזמן שהוא מתענג על
הטעם של השפתון שלי, אני מכוון ונושך את לשונו. כל כך חזק, עד
שהוא מחרחר טיפה והיא מתחילה לסגת. תוך כמה שניות, הלשון חוסמת
את קנה הנשימה שלו, הוא פולט כמה קולות חנוקים ומתפגר. אף אחד
בכלל לא שם לב. פתאום, אני מרגיש גם מהצד השני התרחשות. מירב
מלטפת את ירכי. היא מזהה אותי, אני בטוח, אבל הקטע הנשי הזה
ממש מדליק אותה. היא רוכנת עם כל גופה מעליי, ולי ברור שאת
הסרט אני כבר לא אראה.

אני הולך במהירות לכיוון הקופות. הליכה שגובלת ממש בריצה, אני
יודע שאני כבר מאחר. רונן מסתכל עליי בזלזול. הוא טורח להודיע
שאם הייתי מאחר רק עוד דקה הם היו נכנסים בלעדיי. אני משלם
במדויק. שלושים ושלושה שקלים ושלושים אגורות. מירב מביטה
בהערצה על החבר שלה. הם נכנסים ביחד, שלובים, כך שידו טמונה
בכיס האחורי של מכנסיה וידה טמונה בכיס האחורי של מכנסיו. אני
מנסה להידחף פנימה, כדי להיות לידם, אבל שלי, חברה של מירב
מקדימה אותי. אני צופה בסרט וגם בכל הפרסומות. סרט פעולה
מטומטם, מסוג הסרטים האלה שאתה הולך לראות כשהמטרה האחרונה שלך
היא ממש לצפות בהם. אני מעיף מבט ימינה. מירב כל כך יפה. היא
ורונן מתמזמזים בלהט. אבל אני יכול להבחין בידה השמאלית של
מירב משפשפת נמרצות את חיבור ירכיה של שלי.

מירב עולה עליי עם כל גופה. אני אוחז חזק בתחת העגלגל שלה
ומפשיל במהירות את מכנסיה, אחר כך גם את התחתונים. החצאית
ותחתוני הנשים שלי כבר מזמן לא במשחק. אני לא מרחם כשאני מזיין
אותה, והיא גונחת כמו מטורפת. הסרט מיד נעצר. אף אחד באולם לא
מסוגל להתעלם ממה שאנחנו עושים וגם לא ממש מעוניין. הסרט בין
כה וכה לא מזיז לאף אחד. אז אנחנו הסרט. אני רואה איך איבריהם
של כל הגברים באולם מזדקרים בין רגע וכיצד הנשים מתחילות לעסות
את שדיהן. אור זרקורים חזק מופנה אל גופותינו הערומות, וכולם
מקבלים ללא ספק את התמורה המלאה לכספם.

אני מנקר לאורך כל הסרט. אין בו שום עניין, וכבר הפסקתי להסתכל
ימינה. מלבד החבורה שלנו, כמעט אין פה אף אחד. אני מתעורר
לקראת סוף הסרט. זה כנראה השלב בו הבין הבמאי שכל האפקטים
הזולים לא יקדמו בשום צורה את הסרט המחורבן ממילא, אז הוא
הכניס סצנות סקס. והרבה. לרונן יש את מירב, לי יש את זה. מיד
איבר מיני מזדקר ושלי, שאינה בחורה מושכת במיוחד, מתחילה לשלוח
את ידיה אל עבר שדיה.

כולם גומרים כשאני גומר. אני משחק אתם קצת, ככה, בשביל הכיף.
עושה את עצמי גומר, אבל לא. ושוב, אבל לא. אני חושב שממש ניתן
היה להרגיש את הטמפרטורות באולם הקולנוע עולות במידה ניכרת.
כמו סימפוניה מתוזמרת היטב זה מסתיים, ואני הכלי המוביל (שלא
תגידו שאני שטחי לגמרי). אני רוכס את מכנסיי בזריזות ויוצא
מהאולם, דווקא מהדלת הראשית. כל השאר מחכים קצת, מנסים לעכל את
מה שקרה, ואז עוזבים דרך הכוכים המוזרים האלה שדרכם יוצאים
אחרי כל סרט.

אני גומר בתוך התחתונים. סצנות הסקס עוד נמשכות, שלי רק עכשיו
באמת מתחילה להתרגש, אבל אצלי הכל הולך מהר. זה לא מכובד להיות
ככה, ועם דברים כאלה בתוך התחתונים ועוד באולם קולנוע. אני
רוכס את מכנסיי, מתוך תקווה שאף אחד לא הבחין בכך שהפשלתי אותם
מלכתחילה. הרוכסן תקוע, ואני עושה הרבה רעש, דבר שעוצר את שצף
ההתמזמזויות של מירב ורונן. הם מבחינים בבירור בתחתוניי
הרטובים ומתחילים לצחוק בקול רם. גם שלי משחילה איזה גיחוך.
אני יוצא מהדלת הראשית וכולם נשארים באולם. רק שהסרט עדיין לא
נגמר ואני כבר מת להגיע הביתה.

אני נוסע בפרארי האדומה שלי במהירות היסטרית של מאה קמ"ש
הביתה. מעיף מכוניות ימינה, מעיף מכוניות שמאלה, לא ממש מזיז
לי. חתול עלוב תקוע לי באמצע הנתיב. הוא לא מספיק לעשות הרבה
והופך לפלטה. דווקא היה נחמד, המגע הקופצני של הצמיג כנגד גופו
הכנוע של החתול. אני מחנה בדיוק באותה מהירות שנסעתי. כמה
תמרונים חדים, והאוטו ניצב בחניה בדיוק במרווחים הנכונים בלי
שום שריטה. אני עולה הביתה ונרדם מיד.

אני מגיע במהרה אל הרחוב. יש לי מעין הרגשה כזאת שכולם יודעים.
שכולם מאחורי הגב מצביעים עליי, צוחקים, יודעים מצוין מה יש לי
בתוך התחתונים. אני הולך ברגל. הפעם, אני לוקח דרך חלופית,
אמנם ארוכה יותר, אבל כזו שלא עוברת ליד בית הכנסת. על הכביש
אני רואה פגר של חתול. כל המעיים שלו שפוכים, והעיניים שלי
הופכות לחות. עוד מכונית ועוד מכונית עוברת מעל הפגר המסכן
הזה, ולאף אחד זה לא מזיז. אני מגיע הביתה חצי הרוג. מחליף
בגדים, ומנסה לשכוח. חושך בחדר. אני שוכב במיטה דקות ארוכות
מאוד. אז אני מתיישב, כשהשמיכה מעליי. אין ולו שבריר של אור
מתחתיה. פותח את פי, ומתחיל לצרוח. רק שאף צליל לא יוצא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדף האחורי
לא נוצר עבורי
יושב על האסלה
וחושב
איך אפשר עם הצג
לנגב


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/3/06 10:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל קציר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה